היה היה בארץ רחוקה בן מלך מפונק ועצל, אשר חשב שכל דבר מגיע בקלות ובלי כל יגיעה. המלך, שידע שבנו יירש אותו, היה מודאג ביותר. בנו מעולם לא עבד עבור משהו, ולא ידע שיש לטרוח כדי להשיג דברים.
החליט המלך לשלוח את בנו אל אחד מידידי נעוריו, שהיה איכר חכם ונבון. נסע בן המלך לכפרו של האיכר, והלה קיבלו בסבר פנים יפות. אמר האיכר לבן המלך: 'אתה יכול להביט ולהתבונן בכל מעשיי, אך אסור לך לשאול שום שאלה - וגם אם תשאל לא אענה לך'. מחלון החדר שהאיכר נתן לבן המלך נשקפה חלקת אדמה ובה צמחו דשא ירוק ופרחי בר ססגוניים. אך אז נטל האיכר מכשיר כבד מברזל, קשר אותו לצמד שוורים והחל להרוס את חלקת השדה ולהפוך את האדמה. כל הדשא והפרחים נעקרו ונרמסו, ובן המלך נזעק אל האיכר: 'מדוע אתה עושה זאת? למה אתה מקלקל את הגינה היפה?' האיכר לא השיב לשאלה, והמשיך לחרוש את האדמה בשתיקה. בן המלך התמלא כעס על העוול שהאיכר עושה, אך המשיך להתבונן במעשיו.
לאחר מכן הלך האיכר אל המחסן, ופתח שק מלא בגרעינים זהובים ונאים למראה. בן המלך נטל בכף ידו כמה גרגירים והשתעשע בהם, אך לתדהמתו הרבה, האיכר נטל את הגרעינים והחל להשליך אותם אל בין רגבי האדמה הבוצית והמלוכלכת. שוב התמלא בן המלך כעס. 'מדוע אתה נוטל גרגירים כה יפים וקובר אותם באדמה?' תמה - אך האיכר שוב לא השיב, והמשיך בשתיקתו.
לאחר כמה ימים הגיע המלך לבקר את בנו בבית האיכר. 'אני רוצה לחזור לארמון', אמר בן המלך. 'האיכר הזה הורס ופוגע בכל דבר יפה.' אך המלך לא שמע לתחנוני בנו, וציווה עליו להישאר בבית האיכר ולהמשיך להתבונן במעשיו. לאחר כמה שבועות, שמח בן המלך לראות כי חלקת השדה הנשקפת מחלון חדרו החלה לגדל מעטה ירוק ומלא יופי.
שמח בן המלך על המראה המלבב והשקיף על השדה שעות רבות. מיום ליום גדלו הצמחים והתייפו, ועד מהרה הפכו לתבואה בשלה ששיבוליה נעים ברוח הקלה. שמח בן המלך על המראה הנאה הנשקף מחלונו, אך בוקר אחד הגיע האיכר ועל כתפו מגל וחרמש, והוא החל לחתוך ולקצור את הצמחים.
'מדוע אתה משחית את השדה?' זעק בן המלך אל האיכר. 'מדוע אתה הורס את הצמחים הנהדרים? מדוע אתה כל הזמן מקלקל ומחבל ביופי הבריאה?'. אך האיכר המשיך במלאכתו ולא השיב, ובתום היום ניצבה בשולי השדה ערימת אלומות קשורות היטב ונאות למראה.
והנה, למחרת בבוקר, הביא האיכר כמה בהמות והניח לפניהן את האלומות. הבהמות החלו לדרוס ברגליהן את השיבולים, ולהשחית אותן, למגינת לבו של בן המלך. שוב הגיע המלך לביקור, ושוב התלונן בן המלך על האיכר המשחית ומקלקל כל דבר יפה, אך המלך אמר לבנו כי עליו להישאר בבית ידידו האיכר, ולהמשיך להתבונן במעשיו.
הגרעינים הפכו לאבקה דקה ולבנה, צחה כשלג וקלה כרוח, אבל אז נטל האיכר מים ושפך את האבקה, והפך אותה לעיסה דביקה ולחה, לתמיהתו הרבה של בן המלך. לאחר כמה שעות תפחה העיסה, ואשתו של האיכר לשה ויצרה ממנה כיכרות של בצק, עגולים ושמנמנים, תאווה לעיניים, שעמדו בשורה נאה על המגש. מראה הכיכרות היה יפה, אבל אז, למרבה הפתעתו של בן המלך, נטל האיכר את הכיכרות הנהדרים והכניס אותם אל תוך התנור הלוהט, שאש דלקה בו.
'מה אתה עושה?' צווח בן המלך. 'מדוע אתה שורף את הכיכרות. אינני יכול יותר להבליג. כל פעם שיש דבר יפה, אתה משחית והורס אותו.' אך לאט לאט החל להתפשט בבית האיכר ריח ניחוח של לחם טרי, ויחד איתו התפשט חיוך על פניו של האיכר. הוא הוציא את הלחם מן התנור, והגיש אותו לשולחן. 'עכשיו ניטול את ידינו ונשב לסעוד את ליבנו', אמר לבן המלך המוקסם, וזה היה האוכל הטעים ביותר שבן המלך אכל בכל ימיו, ולא היה טוב ממנו בכל הארץ.
קשיים רבים עוברים על האדם בעולם הזה, והוא שואל ותמה מדוע ה' עושה זאת, אך אחד מיסודות האמונה הוא להבין שאנו רואים רק חלק קטן מהתמונה, ורק מי שנמצא למעלה רואה את התמונה המלאה, ונוכח לדעת שכל מה שעובר על האדם הכול לטובה. מי שמנסה להבין את הנהגת העולם על פי מה שנראה מכאן, דומה לאותו בן מלך שביקש כל פעם לחזור לארמון. רק מכיוון שהוא נשאר עד הסוף, הוא הבין שכל מה שהאיכר עשה, נועד להכין את הלחם הטעים. וגם אנו, רק כשנגיע לסוף, נזכה לראות ולהבין את כל התמונה השלמה. בפרשת השבוע מצטווים בני ישראל לתרום מחצית השקל. מדוע דווקא מחצית ולא שקל שלם? כדי ללמד אותנו את הרעיון החשוב הזה.