מבוסס על שיעור מפי הרב אברהם קיש שליט"א
כ"ה סיוון ה'תשפ"ו
מבוא: שיטת מרן ראש הישיבה הגאון רבי דב לנדו שליט"א והפרדוקס הלמדני במרחץ
בסוגיית כוונת המצוות, מצינו מחלוקת יסודית בשולחן ערוך אם מצוות צריכות כוונה או שמא אין הכוונה מעכבת בהן (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס, סעיף ד). אולם, כאשר אנו פונים למצוות ציצית, מצינו בביאור הלכה (בסימן ס, דיבור המתחיל "יש אומרים") תפיסה מחמירה וייחודית המובאת בשם הב"ח והפרי מגדים. לפי שיטה זו, במצוות ציצית הכוונה אינה רק תנאי לקיום המצווה לכתחילה, אלא היא מעכבת את עצם תוקפה של המצווה לחלוטין.
מרן ראש הישיבה הגאון רבי דב לנדו שליט"א, בשיעורו התורני, ביקש לצעוד בעקבות קביעה זו ולהעמיק בהרחבת פסק הדין. לטענתו, מי שמניח טלית קטן על גופו ללא כוונה מפורשת לקיים את גזירת הבורא, לא רק שחיסר את קיום מצוות העשייה החיובית, אלא הוא נחשב ברגע זה כמי שמבטל באופן פעיל את מצוות הציצית. לפי היגיון זה, בהיעדר כוונה, חוטי הציצית הקשורים בבגד נחשבים כמאומה, והאדם עובר על האיסור החמור של לבישת בגד בן ארבע כנפות בלא ציצית.
מכוח הנחה זו, ביקש הרב לנדו לחבר בין שתי קביעות שונות בדברי הביאור הלכה: מן הצד האחד, הדימוי להלכות שופר לפיו עצם כוונת המצווה הרי היא כמהרהר בדברי תורה, ומן הצד השני, החידוש בסימן ס לפיו בהיעדר כוונה נחשב האדם כמבטל את דין הציצית.
מכאן נולד פרדוקס חריף: אם אדם מתלבש בחדר ההלבשה של המקווה ומניח על עצמו טלית קטן, הרי שמצד אחד אסור לו לכוון לשם המצווה מפני איסור הרהור במרחץ (שכן הכוונה הרי היא כהרהור תורה); ומצד שני, אם אינו מכוון, הרי הוא עובר מיד על איסור תורה של לבישת בגד ארבע כנפות בלא ציצית. לפיכך, ביקש הרב לנדו לחדש חומרה מוחלטת לפיה חל איסור ללבוש טלית קטן בחדר ההלבשה של המקווה, ועל האדם לשאת את בגדו אל מחוץ למבנה המרחץ, ורק שם ללובשו בכוונה הראויה.
פרק א: ערעור יסוד ההשוואה בלשון ה"ביאור הלכה"
מול מערכת הראיות של הרב לנדו, קם הרב אברהם קיש שליט"א ומפרק את הפרדוקס הלמדני מעיקרו, תוך דקדוק עצום בלשון הפוסקים והוכחה כי היסוד שעליו נשענת השוואה זו תמוה.
בראש ובראשונה, מוכיח הרב קיש כי הטענה כאילו נפסק בשולחן ערוך או במגן אברהם שאין אדם יוצא ידי חובת שופר במקום מטונף, אינה נכונה. בשולחן ערוך (סימן תקפ"ח) ובדברי המגן אברהם שם, לא נזכר דבר אודות השומע קול שופר במקום מטונף, וכל הדיון שם עוסק אך ורק במי שהפסיק מחמת שתיקה בין התקיעות.
כל מקור החומרה לא נולד אלא מתוך שלשון הביאור הלכה עצמו (שם, דיבור המתחיל "אם הפסיק") צע"ג ואינו מבורר. בעל המשנה ברורה מציג שם בלשון "וקשה לי" קושיה כביכול על עצמו, ומבקש להשליך ממה שכתב המגן אברהם בהלכות קריאת שמע (סימן ס"ה) – שיש חומרה אם ההפסקה באמצע הקריאה נגרמה משום שהמקום או האדם לא היו נקיים – אל נדון דידן בשמיעת קול שופר.
מראה הרב קיש כי עצם השימוש של הביאור הלכה בלשון "וקשה לי" ולאחר מכן בסיום דבריו בלשון "וצ"ע" הוא תמוה ביותר ואינו הולם. לכל בר בי רב נהיר, כי כדי להקשות "קושיא" צריך שיהיו שני מקומות הסותרים זה את זה, או סתירה מיניה וביה בדברי הפוסקים. כאן, דברי המגן אברהם אינם קשורים כלל לשמיעת שופר, והיה לו לבעל המשנה ברורה לכתוב לכל היותר בלשון שאלה: "ויש לעיין מה הדין". שכן, הביאור הלכה עצמו מודה שלא מצינו בשום מקום שאסור לקיים מצווה במקום שאינו נקי או שאין יוצאים בה ידי חובה בדיעבד. מאחר שאין כל סתירה או מקור לפסול, לא שייך כאן לשון "קושיא" ואף לא לשון "וצ"ע".
לפי הסברא הישרה, דברי המגן אברהם שייכים אך ורק לגבי אמירת דבר שבקדושה ודברי תורה כעין קריאת שמע, שאסור להוציאם בפה או אפילו להרהר בהם במקום מטונף. אבל לא מצינו בשום מקום בש"ס או בראשונים שאסור לקיים מצווה מעשית, או שאין יוצאים בה ידי חובה בדיעבד, אם הגוף או המקום אינם נקיים.
פרק ב: חשיפת שורש שיטת הרב לנדאו ופירורה הלמדני
בנקודה זו, חושף הרב קיש את המקור המדויק בביאור הלכה (סימן תקפ"ח) שעליו נשען הרב לנדאו בשיעורו, ומראה כיצש העמקה ישרה בטקסט ממוטטת את המבנה כולו. לאחר שהעלה הביאור הלכה את תמיהתו בדיני שופר, הוא מנסה להציע סברא ומחדש בלשונה: "ואפשר שכיון שצריך כוונה לצאת ידי חובת המצווה, זה גופא נחשב דברי תורה". זהו המקור המדויק לחידושו של הרב לנדאו, אשר ביקש להסיק מכאן שכוונה לשם מצוות ציצית נחשבת כהרהור בדברי תורה, וממילא אסורה במרחץ.
אולם, מראה הרב קיש כי דברי הביאור הלכה הללו תמוהים הם ביותר ואין להם שום מקור נאמן, מכמה סיבות חריפות:
ראשית, אין הנדון דומה לראיה כלל. הביאור הלכה מנסה לדון שם על פי פסק בעל המטה אפרים, הכותב לגבי "מי שתקע" שופר ובעצם מעשה התקיעה האקטיבי הרגיש שמי רגליים שותתים על ברכיו, שעליו להמתין עד שיגמור המים וימשיך לתקוע. והנה, אין לדמות בשום אופן מקרה של תוקע אקטיבי, לאדם שאינו פועל מאומה אלא אך ורק שומע בצורה סבילה את קול השופר במקום שאינו נקי.
שנית, המטה אפרים עצמו פוסק במפורש כי בדיעבד, אפילו תקע בעת שמים שותתים על ברכיו יצא ידי חובה! נמצא אפוא שאין שום ראיה מדברי המטה אפרים לפסול את המצווה, שהרי הוא עצמו מכשיר את המעשה בדיעבד. תמיהה עצומה היא כיצד פתאום החמיר הביאור הלכה יותר מן המטה אפרים עצמו, והמציא סברא מחודשת ללא מקור לומר שלא יצאו ידי חובה, רק מחמת שהכוונה נחשבת כדברי תורה. אין לחידוש זה שום יסוד הלכתי.
שלישית, ההשלכה של חומרה מופרכת זו מובילה לחורבן מעשי של קיום מצוות עבור אוכלוסיות שלמות. אילו נצעד בדרך זו ונפסול מצוות מפני חוסר נקיון של המקום או הגוף, מה יעשו זקנים ותשושים השוהים בבתי אבות, כאשר לעיתים המיטה אינה נקייה או שהזקן עצמו אינו נקי לגמרי מחמת גילו וחוליו? וכי מי יאמר במקרה כזה שאם שמעו קול שופר או קידוש לא יצאו ידי חובה? דבר זה לא כתוב בשום מקום, והרי הביאור הלכה עצמו הודה שלא מצינו בשום מקום שחוסר נקיון מעכב את עצם המצווה המעשית.
פרק ג: בין קיום מצווה בפועל לבין שמיעה דקדוק בטעם השני של הביאור הלכה
הרב קיש מעמיק עוד בדברי הביאור הלכה בסימן תקפ"ח ומביא ראיה מוחצת נוספת לסתור את חומרת הרב לנדאו מתוך דברי החפץ חיים עצמו. בשלהי דבריו שם, מעניק הביאור הלכה טעם שני ומחודש לפסק המטה אפרים לגבי התוקע שמי רגליים שותתים על ברכיו, וכותב וזו לשונו: "וגם י"ל בפשטות דבשעה שמקיים מצוה בפועל היא עבודה, ואין לעשות עבודת ה' דרך בזיון".
מכאן מדקדק הרב קיש חילוק למדני חריף: הטעם השני של הביאור הלכה – לפיו עשיית המצווה נחשבת כ"עבודה" שאין לעשותה דרך בזיון – שייך אך ורק לגבי מי שמקיים את המצווה באופן אקטיבי "בעצמו", כגון התוקע בשופר. אולם, לגבי הדין שבו פתח הביאור הלכה המתייחס למי שהוא אך ורק השומע קול שופר, מה שייך לומר שהשמיעה הסבילה הרי היא נחשבת "עבודה"? ודאי שאין שום סברא לומר כן.
עצם העובדה שהביאור הלכה נצרך להביא טעם שני ומחודש זה לסברת המטה אפרים, מוכיח כי המשנה ברורה עצמו לא מצא את הטעם הראשון – כאילו כוונת המצווה במקום שאינו נקי נחשבת ממש כהרהור בדברי תורה כברור ומחוור ללא ספק. ומאחר שטעמו זה של עשיית מצווה כ"עבודה" הוא גופא חידוש, הרי שאין לנו להוסיף עליו ולגזור ממנו חומרות חדשות במקום שלא נזכרו.
פרק ד: ראיית הזהב המוחצת מברכות התורה
לחתימת ערעור שיטת הביאור הלכה, מציג הרב קיש הוכחה לוגית חותכת ומבריקה מתחום ברכות המצוות, המבהירה באופן מוחלט כי כוונת המצווה רחוקה מלהיות מוגדרת כ"דברי תורה".
אילו היה ממש בסברת הביאור הלכה, ובשרשם של דברי הרב לנדאו, שכוונת האדם לצאת ידי חובת המצווה נחשבת כשלעצמה כ"דברי תורה", הרי שהיינו מחויבים לפסוק דין מחודש שלא נשמע מעולם: כל אדם המבקש ללבוש טלית קטן או לקיים מצווה מעשית כלשהי, היה מחויב לברך "ברכת התורה" קודם שיכוון לצאת ידי חובה!
והנה, הדבר פשוט וידוע לכל מעיין, כי לא מצינו בשום פוסק בהיסטוריה ההלכתית דרישה לברך ברכות התורה לפני קיום מצווה מעשית כגון ציצית. אם המחשבה והכוונה הלבבית של המצווה היו בגדר לימוד תורה, כיצד מותר לאדם לכוון קודם שבירך ברכות התורה? אתמהה! היעדר מוחלט זה של חייובי ברכת התורה מוכיח מעל לכל ספק, כי הרהור לשם קיום מצווה הוא מעמד קוגניטיבי נפרד לחלוטין, ואינו נכנס תחת גדרי לימוד התורה האסור במרחץ.
פרק ה: הגדרת הכוונה המכנית מול הרהור בדברי תורה
מתוך בירור זה, מציג הרב קיש חילוק יסודי בין כוונת הלב הנדרשת בלבישת ציצית לבין איסור הרהור בדברי תורה בבית המרחץ. גם אם נניח שיש מקום להחמיר בשופר מחמת היותו מצווה התלויה בקול ותודעה, הרי שבציצית המצב שונה לחלוטין.
איסור הרהור בדברי תורה במקומות מטונפים (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פה) חל על עיון הלכתי, פלפול בדינים או מחשבה בטעמי המצוות ופסוקיהן. אולם, כוונת הלב הנדרשת בעת לבישת הציצית אינה בגדר "לימוד" או "עיון". אין המדובר אלא בהכרה קוגניטיבית פשוטה ומכנית, שבה האדם מודע לכך שהוא לובש בגד המיועד למצוות בוראו.
הכרה בסיסית זו של זהות האדם ומחויבותו אינה אסורה בשום אופן בחדר ההלבשה של המרחץ. תודעה עצמית של קיום חובה אובייקטיבית אינה נחשבת להרהור תורני, ולפיכך הדימוי שביקשו למצוא בין איסורי המרחץ לבין חובת הכוונה בציצית, קורס לחלוטין.
פרק ו: ראיית הזהב ממעשה דוד המלך בבית המרחץ
להוכחת משנתו המקלה, המפרידה בין תודעת המצווה לבין הרהור האסור, מביא הרב קיש ראיה מוחצת מדברי הגמרא במסכת מנחות (דף מג עמוד ב). התלמוד מספר על דוד המלך עליו השלום, אשר נכנס לבית המרחץ וכאשר ראה את עצמו עומד ערום, הצטער ואמר: "אוי לי שאני עומד ערום בלא מצוות". אך ברגע שנזכר במצוות המילה שבבשרו, התיישבה דעתו, ולאחר שיצא מבית המרחץ חיבר שירה ושבח לבוראו.
מכאן בונה הרב קיש קל וחומר מבריק המבוסס על שלוש המחיצות של בית המרחץ, כפי שנפסקו בגמרא במסכת שבת (דף מ עמוד א) ובשולחן ערוך (אורח חיים, סימן פד):
- החדר החיצוני (שבו כולם לבושים): מקום זה דינו כבית רגיל, ומותר בו הרהור תורה לחלוטין.
- החדר האמצעי (שחלק מהאנשים לבושים וחלקם ערומים): מקום שבו אסור הרהור תורה, אך יש בו הקלות מסוימות.
- החדר הפנימי (שבו כולם ערומים לגמרי): זהו המקום המטונף ביותר, שבו חל איסור מוחלט על דיבור והרהור בדברי תורה.
והנה, דוד המלך שהה בחדר הפנימי ביותר – במקום שבו כולם ערומים לחלוטין – ושם ממש הרהר במצוות המילה ובחובותיו לבורא הרחמן. בשום מקום בתלמוד או בדברי הראשונים לא מצינו רמז לכך שדוד המלך עבר על איסור הרהור במרחץ.
אם במקום הערוך והמטונף ביותר הותר לדוד המלך להרהר בעצם קיומה של מצווה שעל גופו, הרי שחל קל וחומר לגבי חדר ההלבשה של המקווה, שבו האנשים לבושים בחלקם. מכאן הוכחה ברורה שאין שום מניעה לכוון לשם מצוות לבישת הציצית בעת שהאדם מתלבש במרחץ, והקושיא המרכזית של הרב לנדאו מתפוגגת לחלוטין.
פרק ז: מערכת הספקות הגדולה וגדר מצווה קיומית
לאחר שפירק את הנדבך המחשבתי של הפרדוקס, פונה הרב קיש לנתח את השורש ההלכתי של דברי הרב לנדאו, ומוכיח כי התזה המחמירה מבוססת על יסוד רעוע. הרב לנדאו הציג את דברי הביאור הלכה בסימן ס כהלכה פסוקה ומוחלטת, אך השמטה חמורה אחת הייתה בידו: הוא התעלם לחלוטין ממה שפסק המשנה ברורה עצמו בהלכות ציצית.
הרב קיש עושה שימוש במערכת משולשת של ספקות הלכתיים – "ספק ספק ספיקא" – המערערת את תוקף החומרה מיסודה:
- הספק הראשון: עצם הקביעה אם מצוות צריכות כוונה תלויה במחלוקת תנאים ואמוראים, כאשר השולחן ערוך עצמו מביא בסימן ס (סעיף ד) את דעת היש אומרים שמצוות אין צריכות כוונה. אם הלכה כדעה זו, הרי שכל הדיון על היעדר כוונה בטל מעיקרו.
- הספק השני: אף אם נפסוק להלכה כמקובל שמצוות צריכות כוונה, מי אמר שהדבר מעכב בדיעבד במצוות ציצית? הרב לנדאו ציטט את הביאור הלכה בשם הב"ח שזהו עיכוב גמור, אך בסימן ח (סעיף קטן ח) מביא המשנה ברורה במפורש כי ביאור הגר"א (הגאון מוילנא, אות ח) חולק על הב"ח ופוסק שבמצוות ציצית אין הכוונה מעכבת בדיעבד. נמצא שהמשנה ברורה עצמו מציג את דעת העיכוב רק כספק או כחומרה, ולא כהלכה בלעדית.
- הספק השלישי: גם אם נצעד בדרך המחמירה ביותר, ונניח שהכוונה מעכבת ושקיום מצוות העשייה החיובית נמנע מן האדם מכוח איזה היגיון למדני אנו גוזרים שחפץ המצווה פקע לחלוטין? הרי הבגד לבוש בחוטים כשרים שנשזרו ונקשרו לשם המצווה. לכל היותר ניתן לומר שהאדם "לא קיים מצוות עשה", אך מי יאמר שברגע זה הוא נחשב כמי שלובש בגד פרוץ ועובר על איסור תורה חמור? אין לגרסה זו שום מקור נאמן בדברי הפוסקים.
מעבר לכך, מוסיף הרב קיש יסוד הגדרתי חשוב: כל עיקר מצוות ציצית אינה חובה חיובית מוחלטת המוטלת על גופו של האדם בכל רגע (כדוגמת קריאת שמע או אכילת מצה בליל פסח), אלא היא מצווה קיומית. עיקר תורף המצווה הוא שאם יש לאדם בגד בת ד' כנפות עליו להטיל בו ציצית. לכן, קיומו של החפץ האובייקטיבי הוא לב המצווה, ואין חסרון הכוונה הסובייקטיבית פוגם בה לחלוטין.
פרק ח: הראיה החותכת מהלכות הוצאה בשבת
כדי לחתום את מערכת ההוכחות ולהציב מסד איתן שאין לערערו, מביא הרב קיש ראיה מוחצת מעולם ההלכה של מלאכת הוצאה בשבת. טיעון זה משתמש בהשלכות המעשיות של שיטת הרב לנדאו כדי להוכיח את מופרכותה מתוך גדרי דיני שבת.
על פי הנפסק בהלכות שבת (שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות הוצאה), מותר לאדם לצאת לרשות הרבים כשהוא לבוש בטלית קטן, משום שהבגד והציציות שבו נחשבים יחדיו כ"מלבוש". אולם, אם הציציות אינן כשרות או שהבגד אינו חייב בהן, החוטים הללו מאבדים את מעמד המלבוש והופכים ל"משא" (משקל עודף). כידוע, אדם המוציא משא לרשות הרבים במקום שאין בו עירוב, עובר על איסור תורה חמור של מלאכת הוצאה.
מכאן עולה הקושיה החותכת של הרב קיש: אילו צדק הרב לנדאו בשיטתו, שהיעדר כוונה מיוחדת בעת לבישת הציצית (כגון הלובש ציצית בלא כוונה מפורשת או הלובש ציצית במקווה בלא כוונה מחמת איסור הרהור) מפקיע לחלוטין את חפץ המצווה והופך את הבגד לבגד ד' כנפות ללא ציצית – הרי שכל אדם כזה היוצא לרחוב בשבת קודש, היה נחשב מיד כמי שנושא משאוי והיה מתחייב באיסור הוצאה מן התורה ברשות הרבים!
(ויש להדגיש כי אין המדובר כאן בדין של 'הסחת דעת' גרידא מהציצית במהלך ההליכה ברחוב, שכן אף לדעת הרב לנדאו אין איסור של הסחת דעת בציצית כפי שמצינו בתפילין, אלא הנידון הוא על עצם הלבישה הראשונית שנעשתה בלא כוונה, שלפי שיטת הרב לנדאו יוצרת בגד פסול שהציציות שבו הן משאוי גמור).
החפץ חיים, בחיבורו המונומנטלי משנה ברורה ובביאור הלכה, נודע בדקדוקו העצום ובאזהרותיו הרבות מפני מכשולות הלכתיים נסתרים בדיני שבת. הוא מזהיר באריכות על לבישת חפצי נוי, שעונים ומלבושים שונים שמא ייחשבו כמשא. והנה, בשום מקום בהלכות שבת או בהלכות ציצית, לא כתבו המשנה ברורה, השולחן ערוך או מי מן הפוסקים אזהרה המורה לאדם להיזהר שלא לצאת בשבת בטלית קטן שמא לבשה ללא כוונה מיוחדת בבוקר או במקווה, משום איסור הוצאה.
שתיקה מוחלטת זו של כל עמודי ההוראה מהווה ראיה חותכת ואחרונה כי המציאות האובייקטיבית של חפץ המצווה אינה תלויה בכוונה הסובייקטיבית של האדם. הבגד נותר בגדר מלבוש, החוטים נותרים חוטי ציצית כשרים, והמנהג הפשוט של ישראל ללבוש טלית קטן בחדר ההלבשה של המקווה שריר, קיים ונקי מכל חשש.
סיכום ומסקנות הלכה למעשה
מתוך כל הבירור הלמדני והישר שהעלה הרב אברהם קיש שליט"א, עולים ארבעה פסקי הלכה ברורים למעשה:
- א) קיום מצווה בפועל דרך בזיון: מי שמקיים מצווה "בעצמו" באופן אקטיבי, כגון התוקע בשופר או האוכל מצה בליל פסח, ומים שותתים על ברכיו וכדומה לכתחילה צריך להמתין עד שיפסק הלכלוך ואז ימשיך במצווה. אולם בדיעבד, אם תקע או קיים את המצווה בעת שמים שותתים, יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולקיים, כפי שפסק בעל המטה אפרים.
- ב) כוונה בלבישת ציצית: מי שלובש ציצית צריך לכתחילה לכוון לצאת ידי חובת המצווה. אולם אם לא כיוון, יצא בדיעבד ידי חובתו, כפי שהוכח מביאור הגר"א (ומשום שציצית היא מצווה קיומית שעיקרה תלוי בכך שיש לו בגד ד' כנפות כרוך בציצית).
- ג) לבישת ציצית במקווה: מי שלובש את הציצית במקווה, אם כבר לבש את הציצית קודם לכן בביתו כדרך הרגיל בבוקר, אינו צריך שום כוונה נוספת בעת שלובשה במקווה. שהרי כבר כיוון בבוקר בעת הלבישה הראשונה, ואין האדם נדרש לחדש את כוונתו בכל פעם מחדש במהלך היום כלל וכלל.
- ד) שמיעת מצווה במקום שאינו נקי: מי ששומע קול שופר במקום שאינו נקי לחלוטין (כגון זקנים השוהים בבתי אבות וכדומה), יצא ידי חובת המצווה לכולי עלמא, ואין בדבר שום חולק. והוא הדין אם אותם חולים או זקנים שומעים קדושה, קידוש וכדומה יוצאים ידי חובתם לחלוטין, ויש להם לכוון לצאת ידי חובה כדת וכדין על פי היסוד ש"שומע כעונה" ודי בכך שיש כוונת משמיע ושומע.