"קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ' ח').
הנה לא נתפרש בתורה באיזה מטה מדובר, "קח את המטה" כתיב המטה בה' הידועה, אך לא ידענו לאיזה מטה הכוונה, ולפי פשוטן של דברים נצטוה משה לקחת את מטהו שבו הכה את היאור ובו קרע את הים. אך מצינו בדברי הראשונים (אבן עזרא, הרשב"ם והחזקוני) שמדובר במטה אהרן שהוציא ציץ ויגמול שקדים, וכך דייקו מלשון התורה (פסוק ט') "ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו", דהיינו המטה אשר נצטוה משה לגנוז לעדות לבני ישראל.
שני המטות האלה לא בחדא מחתא מחתינן להו, וכמה שונים הם זה מזה. מטה משה נועד בעיקרו להעניש את פרעה ומצרים, להכותם ולהורידם לשאול. מטה זה מקל חובלים הוא ובו משה רבינו הכה את היאור.
וכאשר לראשונה צמא העם ולא היה להם מים לשתות נצטוה משה להכות את הצור ויוציא מימיו, וכדכתיב "הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם ויעש כן משה לעיני זקני ישראל" (שמות י"ז ו').
מטה אהרן נועד להשקיט ריב ומדון בינינו ובין עצמנו במחלוקת קרח ועדתו, ובו נעשה הנס ויצא ציץ ויגמול שקדים. מטה זה מטה קסם הוא ולא נועד להכות אלא לחבוש.
משה רבינו העלה בדעתו שעליו להכות את הסלע ויוציא מים כשם שנצטוה בעבר להכות בצור ויוציא מימיו, אך היה לו להבין שעם מטה אהרן לא מכים, בשלום ובמישור כל דרכו, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ולפיכך נצטוה משה רבינו לדבר אל הסלע כאשר מטה אהרן בידו ולא להכות בו.
והנה נתקשו גדולי הדורות דאם אכן לא חפץ הקב"ה שיכו את האבן לשם מה צוה למשה ליקח בידו את המטה.
ובכלי יקר כתב בזה רעיון נפלא, דרמז היה בזה דכשם שהעץ היבש שלא היה בו כל לחלוחית הוציא ציצים ושקדים למעלה מדרך הטבע, כך אפשר ברצות ה' שהסלע היבש יוציא מים, ושני ניסים אלה דומים זל"ז ושני צדדים של מטבע אחד המה.
(ובכלי יקר כתב בזה עוד פירוש דבאמת משה לא הכה את הסלע במטה אהרן אלא במטהו, ושתי המטות היו בידו, ונראה לפי דרכו דגם משה הבין מדעת קדשו שלא מן הראוי להכות את הסלע במטה אהרן ולא הכה את המטה אלא במטה שלו, אלא שכל עוד מטה אהרן בידו לא היה כלל צורך להכות בסלע אלא לדבר אליו בלבד).
המה מי מריבה
"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם" (כ' י"ב - י"ג).
הנה נחלקו הראשונים כמלאכים בחטא משה ואהרן במי מריבה, והרמב"ן האריך בסוגיא זו, ובכל אחד מדרכי הראשונים יש התבוננות עמוקה בדרכי המוסר, ואבאר בזה מצפוני לבי.
כתב רש"י: "להקדישני שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו".
ותמה עליו הרמב"ן דאם רצה הקב"ה שידבר אל הסלע ולא יכנו למה צוה למשה לקחת את המטה ומה צורך במטה כאשר אין כאן אלא הבל פה, ועוד הקשה דאין הנס גדול בסלע המוציא מים ע"י דיבור מע"י הכאה ובמה נמנע קידוש ש"ש בהכאת הסלע.
והנלענ"ד בביאור דברי רש"י דבאמת לא היתה כונת הוצאת מים מן הסלע להראות הנס, הלא מלומדים היו בני דור המדבר בנסים וכל קיומם בנס, הלא לחם מן השמים אכלו ומן השלו שבעו דבר יום ביומו, ומה יוסיף להם נס נוסף, אלא כל תכלית הוצאת המים מן הסלע לא היתה אלא ללמדם דרך חיים ותוכחת מוסר "ומה הסלע שאינו שומע ואינו מדבר ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו..." וזה רמז להם לקבל על עצמן עול מלכותו טרם תבא עליהם מדת הדין, אלא מאהבה ומרצון, "קרעו לבבכם ואל בגדיכם"! משה רבינו נצטוה לקחת בידו את המטה ולדבר אל האבן כאשר בידו מקל חובלים, למען ישמעו וייראו ומה סלע עושה דבורו של מקום טרם יכוהו, אף הם ישאו קל וחומר בנפשם לקבל עול מלכם טרם תבא עליהם מדת הפורענות, ובכך תתגדל ותתקדש שמיה רבה!.
ובכך חטאו משה ואהרן כשהכו את הסלע, ומנעו מבני ישראל תכלית ההתבוננות להגיע אל שלימות מוסרם, ולחזור אל דביקותם בהקב"ה בטרם יוכו במקל חובלים.
ודרך מחודשת מצינו בתרגום יונתן שכתב (כ' ס"ח): "סב ית חוטר ניסיא וכנש ית כנישתא אנת ואהרן אחוך ותומון תריכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא כד הינון חמיין ויתן מוהי ואין יסרב לאפוקי מחי אנת לחודך ביה בחוטרא דבידך ותהנפק להון מיא מן כיפא ותשקי ית כנישתא וית בעיריהון".
ולמדנו מדבריו דבאמת אף בפרשתינו עתיד היה משה להכות בסלע, ומשו"כ נצטוה לקחת את המטה בידו, אך זאת רק אם הסלע לא יתן מימיו ע"י דיבור בלבד, אך משה רבינו הקדים את המאוחר, והכה בצור טרם דיבר אליו וזה חטאו, והדברים חידוש.
ונראה לפרש דבריו כעין דברינו הנ"ל בביאור פירוש רש"י, ועיקר כוונת הקב"ה היתה ללמד את בני ישראל מוסר, שישמעו בקול ה' וציוויו, טרם יענשו, וכמו הסלע שיתן מימיו ע"י דיבור, ואם לא יתן מימיו משה יכהו במטה שבידו.
ב
ובשם הרמב"ם (בפ"ד מפרקי ההקדמה למסכת אבות) הביא הרמב"ן: "כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו השי"ת שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בנ"י במקום שאין ראוי בו הכעס".
וגם את דברי הרמב"ם דחה הרמב"ן בתוקף בשתי טענות: "ועוד כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו. ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה".
ובדברי הרמב"ם נראה דכל עוד לא נצטוו משה ואהרן להראות לעם ה' כעס לעולם יש להם להראות להם פנים שוחקות דמדה טובה מרובה ממדת פורענות, ובעבותות אהבה יש להם לקרב לב ישראל אל אביהם שבשמים, ואף שודאי לא כעס אהרן מימיו ובשלום ובמישור הלך מעודו, יש שבכונה נהג לזרוק מרה בתלמידיו וכפי שנצטוינו ע"י חז"ל (כתובות ק"ג ע"ב) "זרוק מרה בתלמידים" וברש"י שם "שתהא אימתך עליהם", וידוע מה שאמר גאון המוסר הגר"י מפטרבורג בכוכבי אור דגם קפדנותו של ר' אליעזר בן הורקנוס לא היתה רגזנות מתכונת נפשו אלא שיטה שאימץ לעצמו לפי שורש נשמתו בדרכי הנהגת הציבור, והארכתי בזה במקום אחר.
ואף אם כעס עליהם הקב"ה, אין למנהיגי ישראל עיני העדה להוסיף ללא צורך קפידה על קפידה, ולגודל מעלתם של משה ואהרן דקדק עמהם הקב"ה כחוט השערה ונחשב להם פנים זועפות חטא ועון.
ג
והרמב"ן כתב שם כדברי רבינו חננאל שחטאו באמרם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" ונתנו מקום לבני ישראל לטעות שהם בכחם מוציאים מים מן הסלע ולא אמרו יוציא לכם מים, שיבינו כולם כי השי"ת הוא הנותן להם כח לעשות חיל.
צא ולמד מה שאמרו חז"ל (ילקוט בראשית רמז קי"ט) דמלאכי השרת נדחו ממחיצתו של הקב"ה מאה שלשים ושמונה שנים על ידי שנתגאו ואמרו "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה" ולא תלו בהקב"ה, וכך דרכו של ית"ש לדקדק עם צדיקיו כמלאכי עליון.
ד
והר"י אלבו בספר העיקרים (עיקר ד' פרק כ"ב) כתב כמעט היפך דברי הרמב"ן דחטאו משה ואהרן כאשר לא הוציאו מים מן הסלע בכחם הם, וכדרך שעשה יהושע כשאמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", וכך דרך הנביאים, ואף גדולי התנאים נהגו כן כר' חנינא בן דוסא שהראה לעם נסים ונפלאות בשינוי פני הטבע לקדש שם שמים, וק"ו למשה ואהרן אבות האומה, ולרום מעלתם נחשב להם לפגם בהצטיירם כמחוסרי אונים לתלונת בני ישראל שאין להם מים לשתות.
ה
ועוד פירוש נפלא כתב המלבי"ם, ויסוד הדברים דשאני צור מסלע, הצור הוא אבן גרניט קשה שבדרך הטבע אין בו מים, צור חלמיש, הסלע הוא אבן גיר רך ומצוי מאוד שמתחת לסלעי גיר יש מאגרי מים ואף מעיינות וזרמי מים. ולפיכך נצטוה משה רבינו ע"ה להכות בצור (שמות י"ז ו'), כי כאשר מדובר בצור חלמיש אין ההכאה יכולה להוציא מים בדרך הטבע, אבל המכה בסלע יש לטעות בו, שמא ידע בחכמתו איפה וכיצד להכות על מנת להוציא מים בדרך הטבע, ומשום כן צוהו ה' לדבר אל הסלע, וכאשר הכה בו נמנע בכך מלקדש שם שמים.
אלה הם מקצת מדרכי הראשונים כמלאכים בביאור חטא מי מריבה, מקצת מן המקצת, וכבר הפליא אדונינו האור החיים הק' והביא עשרה דרכים מן הראשונים והוסיף מדיליה בעומק הענין, ובעזהי"ת עוד חזון למועד.