לפרשת אחרי
במדרש פליאה (הובא בישמח משה בפרשתן, ד"ה בקרבתם) איתא: בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא לתוך חוטמיהן של נדב ואביהוא, ענו שרפי הקודש ואמרו 'השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם' (איכה ה, כא), ע"כ. וצריך ביאור.
ונראה על פי מה דאיתא במדרש (ויקרא א כ, יב): למה מזכיר מיתת בני אהרן בפרשת ציווי של יום הכפורים, אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ע"כ.
אמנם הנה נפסק (רמב"ם הלכות תשובה א, ג), שאין יום הכפורים מכפר אלא עם התשובה, ואם כן גם מיתת צדיקים אינה מכפרת אלא עם התשובה. וזו כוונת המדרש בשעה שמתו נדב ואביהוא אמרו מלאכי השרת השיבנו ה' אליך ונשובה, כדי שלא תהא מיתת הצדיקים ללא תועלת אם לא יעשו ישראל תשובה. (עטרת יהושע אחרי, עמוד צה.)
לפרשת קדושים
איש אמו ואביו תיראו. יש לפרש על פי מה שמצינו כי 'איש' נקרא בהיות האדם עדיין בחור בכוחו, וכדאיתא בגמרא (עבודה זרה יט.): 'אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש'. ופירש רש"י: 'כשהוא בחור בכוחו', עכ"ד. והנה בימי נעוריו של אדם, הוא עדיין אינו משיג ויודע עד כמה חב הוא הכרת טובה להוריו על הטובות הרבות שהטיבו עמו, ועל רוב העמל והיגיעה שהשקיעו בו, ולכן אינו זהיר כל כך במצות כיבוד ומורא אב ואם, אבל אחר שכבר בא בשנים וכבר עמד על דעתו, הוא יודע ומבין עד כמה יש לו להזהר במוראם. ולזה הוצרך הכתוב לומר אזהרה יתירה 'איש' אמו ואביו תיראו - שגם בהיותו עדיין בחור בכוחו, יזהר בכבודם ומוראם כדבעי. (עטרת יהושע קדושים, עמוד קלד:)
לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו
נראה בהקדם מה שכתב באמרות טהורות (תהלים קיט, ל) לפרש הכתוב (שם) 'דרך אמונה בחרתי משפטיך שויתי', בזה הלשון: כי על ידי אמת, נשמר כל התורה, כי כשיגנוב, ישאלו אותו [ויהא מוכרח] שיאמר האמת, וכדומה, והוא חיזוק לכל התורה. וזהו 'דרך אמונה בחרתי', ועל ידי זה 'משפטיך שויתי' - שמתי, עכ"ד. וזו הכוונה לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. פירוש כדי לעצור בעצמו מלגנוב, צריך שיהא נזהר שלא לכחש ושלא לשקר, כי לפי שיצטרך לומר תמיד האמת, לא יוכל לגנוב. (עטרת יהושע אמור, עמוד קסד:)
לפרקי אבות
שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. יש לבאר על פי המבואר בספרים הק', כי מלאכי מעלה ממליצים תמיד טוב עלינו, כי מה שאין אנו עובדים את השי"ת כראוי ומקיימים המצוות כתיקונן, הוא מחמת שעל ידי קושי הגלות ושעבוד מלכיות נהפך לבנו לאבן, ונטרפה דעתנו ושכלנו, ואין בכוחנו להתאמץ ולעבוד את בוראנו כהוגן. אמנם התינח אם אין אנו תואבים לשחוק וקלות ראש, משא"כ כשאנו מבלים הזמן בדברים כאלו, איך תוצדק עלינו טענה זו כי לבנו בל עמנו, והרי מי שצרות רבות מתרגשות ובאות עליו, בודאי שלא תעלה בת שחוק על שפתיו, ואם כן המבלים זמנם בשחוק וקלות ראש, איך לא יחושו לקבל על עצמם אחריות כזו, בנוסף לעצם העון לאבד הזמן היקר. וזו הכוונה שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. וכלומר שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם להענש גם על שאר עבירות חמורות שבידו, משא"כ אלמלא השחוק, היה אפשר ללמד זכות עליו, כי מה שנכשל בעבירות אלו הוא רק על ידי בלבול וטירוף הדעת מחמת תוקף הגלות וכובד הצרות. (עטרת יהושע לאבות, עמוד ג:)
