פתח דבר
ליל הסדר בעיצומו. כל המשפחה יושבת מסביב לשולחן הערוך וקוראת את ההגדה בשירים וניגונים. כאשר הגיעו לפסקה המדברת על הבן הרשע, שבה נדרשים להקהות את שיניו ולומר לו: 'אילו היה שם לא היה נגאל', נחרש מצחו של יוסי בקמטי תהייה.
'אני לא מבין', הרהר. 'אם נדייק את דברי בעל ההגדה נראה שכאילו אומרים לבן הרשע: אילו היית שם בגלות מצרים לא היית נגאל, אך עתה אחרי שקבלנו את התורה אתה בוודאי תגאל'.
וזו גדר האמת לפי תורתנו הקדושה תורת אמת, כי לא ידח ממנו נידח, ואיך אם כן הידיעה הזו אמורה להקהות את שיניו?... יוסי הסתובב עם השאלה הזו זמן ארוך מאוד, ורק בשבת 'אחרי מות קדושים', בשעה ששמע מפי הקורא את קריאת הפרשה, צצה במוחו התשובה.
ולפני שנשיב נקדים...
הנגינה! סוד הנגינה
השבת נקרא בתורה שתי פרשיות, פרשת אחרי מות ופרשת קדושים. והנה, פרשת קדושים פותחת בפסוקים: "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, א-ב).
מבואר בפסוק שבפרשה הזו ישנו חידוש מיוחד ביחס לשאר הפרשיות, דהנה בעוד ששאר הפרשיות נאמרו באופנים של קבוצות קבוצות, פרשת קדושים נאמרה לכל ישראל יחד! והסיבה שנשתנתה פרשת קדושים משאר הפרשיות, מכיוון שרוב גופי תורה תלויים בה (רש"י).
אחד הפסוקים הכתובים בפרשה הזו, הוא הפסוק: "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). התוכחה היא דבר הכרחי, ובלעדיה אי אפשרות להתקדם הלאה.
אך זה בתנאי שמוכיחים באהבה ולא 'קוברים'. כשהתוכחה ניתנת לא לפי הכללים, התוצאה עגומה מאוד, והיא יכולה לקבור את כל כוחות הנפש של מקבל התוכחה עמוק עמוק באדמה, עד כדי אבדן יכולת להשתקם, רחמנא ליצלן.
משל למעלתה של בת המלך
משל למלך שהייתה לו בת יחידה. יפה כחמה, ברה כלבנה, מוכשרת ומשכילה, כלילת השלימות. ביקש חתן מתאים, נבון וחכם, נאה ומוכתר בנימוסים, בן אצולה ורם יחס, שישא את בתו וירש את כסאו. יאדיר את שם ממלכתו וינחיל אושר לבתו.
והחתן נמצא – בן מלך המושלם בכל המעלות. שמח המלך והורה להכין משתה חתונה, אשר עין לא ראתה! בפקודתו, הכשירו שטח עצום על שפת הים, וערכו בו שולחנות לרבבות חוגגים. כינס המלך את טובי הנגנים, שהלחינו נעימות מיוחדות לכבוד המאורע וערכו חזרות תכופות, עד שהיו הנעימות שגורות בפי כל.
ביום המיועד עלתה הכלה אל הספינה שתביא אותה למקום החופה, שבו המתינו רבבות החוגגים. עלו הנגנים על הסיפון, פצחו בתרועה וניגנו את מנגינת החתונה, והספינה הרימה עוגן והפליגה לדרכה...
אך לפתע פרצה סערה נוראה. הים הרגוע קם לגלי ענק, ששצפו וקצפו וחבטו בספינה. עלתה שמים וירדה תהומות, טולטלה מגל לגל ונסחפה אל מעבר למפרץ, הרחק, הרחק, עד לחוף של הארץ השכנה. ארצו של אויב המלך, השרוי עמו במצב מלחמה...
מושל הארץ החליט ליטול נקמה משונאו. כינס את שריו ויועציו ושאל: 'מה נעשה בבת שונאנו שנקלעה לארצנו?' ענו ואמרו: 'נהרגה הרוג!'
אמר: 'לא טובה העצה. ישמע אביה המלך, וחמתו תעלה בו להשחית. יגייס את כל צבאו ויעלה עלינו למלחמה בחמת זעם, ומי יעמוד בפני זעם אב שכול. לא, אין למתוח את החבל יתר על המידה'.
הסכימו הכל לדבריו. אמרו: 'נשליכנה לבור כלא'. אמר: 'לא טובה העצה. יוודע הדבר לאביה, ולא ישקוט ולא ינוח עד שישחררה'. ענו ואמרו: 'אם כן, אין עוד עצה'.
וכך נמשכת העלילה, עד שמתגלה כי כל יהודי, אף אם נדמה שהוא רחוק, יש לו שורש בקדושה, ואין לאבד אף ניצוץ קטן.
סיפור על תוכחה אמיתית
ובענין זה סיפר הגאון רבי גואל אלקריף שליט"א (הובאו דבריו בדורש טוב - שמות ב, עמוד קפט): יהודי ירושלמי לקה במחלה קשה בלבו. על פי עצת הרופאים הוא טס לאוסטרליה, כדי לקבל טיפול מיוחד, בבית חולים מקומי שבו יש רופאים מומחים למחלתו.
היהודי הירושלמי היה גדול מימדים באופן מיוחד. כשהגיע לבית החולים, רצו להלבישו בבגדי בית החולים, אך באותה עת היה מחסור בבית החולים בבגדים במידות גדולות, ולכן לא מצאו במה להלבישו. האחות במחלקה תפסה יוזמה, היא לקחה שני סדינים לבנים של בית החולים, חיברה אותם ועשתה מהם כעין חלוק ענק, והם שימשו לו כבגד.
היהודי עמד לעבור ניתוח קשה בלבו. לפני הניתוח הוא טייל לאיטו במסדרונות בית החולים. המראה שלו היה משונה – אדם ענק, בעל זקן צחור היורד על פי מידותיו, עטוף כולו בבגדי לבן... הוא שם לב שאחד החולים במחלקה מביט עליו בפחד נורא. על פי חזותו נראה שגם הוא היה יהודי. היהודי הירושלמי ניסה להתקרב אליו, ואז החל האיש לזעוק בבעתה: 'אל תתקרב אלי, אל תתקרב אלי!'
שאל אותו היהודי הירושלמי: 'מדוע לא להתקרב אליך?'
השיב: 'אני לא רוצה למות! אני רוצה לחיות!'
בתחילה הירושלמי לא הבין את כוונתו, עד שירד לסוף דעתו: עם הסדינים הלבנים הענקיים שעוטפים אותי, הוא חושב שאני מלאך המוות...
היהודי הירושלמי היה אדם עליז ושמח בטבעו, ולמרות מחלתו שמר על שמחת החיים ועל חוש ההומור שלו. הוא חשב בלבו: אם היהודי הזה סבור שאני מלאך המוות, אמשיך 'לשחק את המשחק' ונראה כיצד הוא יגיב...
אמר לו הירושלמי: 'אז מתי לבוא אליך?'
השיב האיש בקול רועד: 'תן לי שלשה ימים'.
'ומה תעשה בשלשת הימים הללו?'
'אחזור בתשובה'.
הירושלמי הרעים עליו בקולו: 'אני מסכים לתת לך שלשה ימים, ואתה מבטיח לי שבשלשת הימים הללו אתה חוזר בתשובה!'
הם נפרדו איש איש לדרכו. כעבור שלשה ימים הוא הגיע לחדרו, ואז גילה לתדהמתו שאותו יהודי נפטר. הוא בירר אודותיו אצל בני המשפחה, והם סיפרו לו סיפור מדהים: היהודי הזה היה ניצול שואה, ולאחר המלחמה התרחק מן הדת. במשך חמישים שנה הוא חי את חייו מתוך ניתוק מוחלט מכל סממן יהודי.
הוא התאשפז בבית חולים, וכשראה את היהודי הירושלמי עם הסדינים הלבנים הענקיים, הוא נראה לו כמלאך המוות... בעקבות המפגש שלו עם 'מלאך המוות' הוא הרהר בתשובה, קרא קריאת שמע, והחליט לשנות את צוואתו ולהוריש את כספו לצדקה ולמוסדות תורה. מיד לאחר מכן יצאה נשמתו...
צא וראה כוחה של נשמה יהודית...
