נראה שעיקר הטעם שמחמתו ניתן אולי להקל בטבילה עם ראסטות הוא שמה שנעשה ליופי והאישה חפצה בו ורוצה בקיומו, אינו חוצץ.
ייתכן שבדברים שאישה עושה משום נוי לא אומרים שבטלה דעתה, לפי שאומרים בטלה דעתה רק בדברים שבהם אינה מקפידה להסירם, אך כאשר לא רק שאינה מקפידה להסירם, אלא אדרבה היא מקפידה שיישאר שם ויש לה רצון חיובי בקיומן, אולי לא אומרים שבטלה דעתה.
הרשב"א כתב (תורת הבית הקצר בית ז שער ז):
"צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי, יראה לי שאין חוצצין לפי שאינן מקפידות בהן לעולם; אדרבה חוזרות בהן ומחדשות אותם תמיד לנוי. אף על פי שצבע זה פושט בכל השער, ורובו אף על פי שאינו מקפיד עליו חוצץ, כאן מקפדת ורוצה להיותו והרי זו כאלו הוא מגופו של שער, וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ, שהרי מצינו טבילה לפרוכת אף על פי שיש בה תכלת וארגמן ותולעת שני. ועוד יראה לי שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראות של צבע ולפיכך אינו חוצץ. ואינו דומה לכתב שחוצץ, שממש הן בכתב. וכן הנשים שמלאכתן לצבוע, יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה, שאין ממשו של צבע אלא מראות של צבע. ועוד כל מלאכתה בכך אינה מקפדת, למה הדבר דומה לדם שעל בגד הטבח ורבב שעל בגדי מוכרי רבב שאינו חוצץ, שכל הדברים בהקפדה הם תלוים".
הרי שלדעת הרשב"א בטעמו הראשון, אם רוצה בקיומו של הצבע אפילו אם הצבע בכל השיער, ואפילו אם יש לו ממשות, לא נחשב לחציצה. וכן כתב הרא"ש (הלכות מקוואות סימן כז, הובא בבית יוסף יו"ד קצח, יז) וכן כתב הבית יוסף בשם רבנו ירוחם, וכן פסק השלחן ערוך (יו"ד קצח, יז), ומסתימת לשונו מוכח שמדובר גם בצבע שיש בו ממשות, וכן כתב בטהרת הבית (ח לק ג עמ' קג) בשם שו"ת פני אריה, וכתב שכל מה שאמרו רובו שאינו מקפיד חוצץ הוא דווקא אם אינו מקפיד להסירו, אך אם מחזר שיהיה על גופו ומעוניין בזה, אפילו בכולו אינו חוצץ, שכלל גדול הוא שכל מה שאדם רוצה בו ונותנו על גופו לנוי – הרי הוא כגופו של עצמו.
אמנם הב"ח (יו"ד סימן קצח ס"ק טז) והפרישה (שם ס"ק יח) הקשו מה שונה צבע שצובעות הנשים, שאינו חוצץ, מכחול שחוץ לעין שחוצץ; והרי גם כחול נעשה ליופי. ותירצו הב"ח והפרישה (בתירוצו הראשון) שיש בכחול ממשות, שלא כמו בצבע. לפי זה משמע שאפשר להתיר דווקא אם אין ממשות.
אולם כבר הפרישה עצמו תירץ שם תירוץ נוסף, שמה שכתב הטור שכחול שחוץ לעין חוצץ הוא רק אם לא נעשה לייפות הפנים אלא לכחול העין. לפי תירוץ זה יוצא שנתיר אף אם יש ממשות. וכך נראה בפשטות דברי הרשב"א, שהרי אם היה מתיר רק בגלל שאין בצבע ממשות, מדוע זקוק גם לטעם שעושות ליופי? ואין לומר שמצריך גם יופי וגם ממשות, שהרי אחר כך התיר בנשים שמלאכתן לצבוע מטעם שאין בצבע ממשות, ושם הרי הצבע לא נעשה לנוי, ועל כורחך שכאשר התיר לנשים לצבוע מטעם שעושות ליופי, התיר אפילו אם יש ממשות בצבע ואפילו אם הוא בכל שערות ראשה.
עוד נראה להוכיח כן מהרשב"א עצמו (תורת הבית הקצר בית ז שער ז): "השירים והנזמים והטבעות וכיוצא בהן מן התכשיטין, בזמן שהן דחוקין חוצצין, רפויין אין חוצצים שהמים באים בהן. אף על פי שתכשיטין אלו אין האישה מקפדת בהן, אדרבה נוי הוא ורוצה היא האישה בתכשיטיה, פעמים יש שמקפדת ומסירה אותה בשעת לישה וכיוצא בו, וכן הטעם לחוטין ורצועות שבראשי הבנות".
הרי מפורש שדעת הרשב"א היא שדבר הנעשה לנוי ואינה מסירה אותו אף פעם, אינו חוצץ אף שיש בו ממש. גם האגרות משה (יו"ד חלק ג סימן סב) הוכיח שכך כוונת הרא"ש, על פי דברי הראב"ד המובא ברא"ש (סימן כו), ואולי לא ראה שאף הרשב"א עצמו כתב כן.
וכן נקטו בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן קנה) ובטהרת הבית (חלק ג עמ' קג), שההיתר לנוי הוא גם כשיש לו ממשות. וכן כתב המאירי (מקוואות ט, ד): "וזה שאמר יבשים חוצצין, על כל אותם שהזכרנו הוא חוזר ולא על השרף לבד אלא על הדיו והדבש וכו'... ואף ביבש דוקא כשיש שם קצת ממשות". וכן פסקו הט"ז (שם ס"ק יז) והש"ך (שם ס"ק כא). ולגבי הקושיה מכחול שחוץ לעין, יש לומר שמדובר במקפדת ויש ממשות.
אך בחכמת אדם (נשמת אדם סימן יב) הבין כנראה שמדובר בשני טעמים נפרדים, ולכן כתב שגם אם יש ממשות מותר, אך כתב שזה דווקא במיעוט; אך אם יש רוב, אף אם זה לנוי, דווקא אם הוא רק חזותא אינו חוצץ, אך בדבר שיש בו ממש חוצץ. וצ"ע , שהרי ברשב"א מפורש שהתיר אף שהוא בכל השיער.
אלא שלכתחילה נראה שאין לסמוך על כך, שהרי כל האמור לעיל הוא בשיטת הרשב"א והרא"ש, אך מהרמב"ם בתשובה (מהדורה פריימן סימן קלט; מהדורת בלאו סימן שלט) נראה שחולק על כך. הרמב"ם נשאל: "וילמדנו רבינו האשה שצבעה ידיה בצבעים שהנשים עושות ובא לה נדות ונטהרה וידיה צבועות היחשב זה חציצה למונעה הטבילה או לא". והשיב הרמב"ם : "והצבעים המשנים גוון העור לבד ואין לו גוף גבוה מהעור אינו חוצץ" ומשמע שגם אם נעשה לנוי, אם יש ממשות חוצץ [אמנם צ"ע מדוע הרמב"ם אסר, והרי זה מיעוטו שאינו מקפיד].
ועוד: ברור הוא שרוב הנשים מקפידות בסיבוך שערותיהן. והרי ראינו לעיל שלגבי הקפדה לענין חציצה הולכים אחר הרוב. ועל כן לכאורה בדון דידן לא נוכל להתיר על פי ההיתר של "נוי".
אלא שמכל מקום ניתן לומר שאין זו חציצה, וזאת לפי מה שכתב הבית יוסף (יו"ד קצח, יז). הבית יוסף שם הקשה מדוע בנשים שדרכן לצבוע (כלומר שזו מלאכתן) אין הצבע חוצץ, והרי הולכים אחר רוב הנשים, והרוב מקפידות על לכלוכי צבע! תירץ הבית יוסף שגם שאר נשים שהן בנות אותה אומנות אינן מקפידות, וכתב שהוא הטעם שבטבח הלכלוכים אינם חוצצים למרות ששאר בני אדם מקפידים על לכלוכים כאלו. לפי זה ניתן לומר שיש חלוקה לפי קבוצות, וכיו ון שיש קבוצה מסוימת שמעוניינת בראסטות, לקבוצה זו זו אינה חציצה, כמו שלקבוצת האומנים אינה חציצה.
עוד סברא להקל, ודחייתה
