נשמתו של כל יהודי ויהודיה היא אור גדול ונורא, והיא עצ הטוב, עצהקדושה,חלקמעולהאצילות. ולכ כמובחושכשנדלקאורבחו,אזי כלהשרציוהזבובימסובביאת האור, כמו כ כל יהודי ויהודיה נשמתו היא אור בתו חוש הגלות... ולכ כל הקליפות והסטרא אחרא אורבי לו להפילוולהכשילו...
וא היה יהודי יודע גדולת נשמתו, היה רוקדכלהיומרובשמחה'שלא עשני גוי' כגויי הארצות, ואפילו שלא היה בו שו טוב, עצ זה שנשמתו היא חלקאלו"הממעלממש,ראוילולשמוח עשמחתיהדותו.
ועל זהידווכלהדוויי,שהס"מונוקבא דיליה אורבי על כל יהודי להשכיח ממנו את שרשו האמיתי, שהוא חלק אלו"ה ממעל ממש, ותיכ ומיד שאד שוכח מקורו, אזי נופל בדכאו ובעצבות ובמרירות, וזה גור לו להידרדר לכל העבירות שבעול, כי נחשכת נשמתו, ורעי ומרי לו החיי עד מאוד, ושרוי בדכאו פנימי, ושוכח לגמרי מקדושת יהדותו.
והוא מסתובב ברחובות, ורואה כל מיני לכלוכי, הגויי הולכי ערומי כחיות השדה, והיצר הרע בוער בו, ונופל היכ שנופל, וכ שומע בכלי התקשורת הסתות נגדויתבר,דיבורי כפירהוניאו, אזי ג לו נכנסי כל מיני טינופת וזבל במוחו, והוא מתמלא בקושיות וספיקות עליו יתבר , וחשו לו עדמאוד ...
ובפרט כשהוא שומע כלי תקשורת, הצוחקי ומבזי את חכמי ישראל הקדושי והנוראי, אזי נשמתו נפגמת מקצהאל הקצה,ואפילוהלחלוחית האחרונה שבה מתייבשת, אוי לו ואוי לנפשוהאומללה...
