אולי ניתן להציע ששייך לומר בטלה דעתה דווקא בדברים שבהם האישה אינה מקפידה; אך אם לא רק שאינה מקפידה, אלא אדרבה מקפידה שיהיה ומעוניינת בכך ויש לה רצון חיובי בקיום הדבר, אולי לא שייך לומר בזה שבטלה דעתה, ובזה יודו כולם.
ואפשר אולי להוסיף ולהטעים שבניגוד ללכלוך שבאופן בסיסי הכול מקפידים עליו אלא שיש בעלי מלאכות מסוימות שאינם מקפידים על לכלוך מסוים מחמת ההרגל (וגם הם מקפידים על לכלוכים אחרים), בדבר הנעשה לנוי – אין הכול או הרוב מקפידים שלא לעשות דברי נוי, אלא שהנוי עצמו משתנה מאדם לאדם ומתרבות לתרבות , ויש דבר שבעיני האחד נאה ובעיני האחר מכוער, ויש מקום לומר אפוא שבזה לא ייאמר הכלל "בטלה דעתו אצל כל אדם", כיוון שגם אצל "כל אדם" נוי אינו חוצץ, והשאלה היא רק מה נחשב נוי, ואין זה כמו לכלוך שאכן חוצץ אצל "כל אדם".
אולם אף שלכאורה מסתבר מאוד לומר כן, קשה לסמוך על כך כי לא מצאנו סברא זו בפוסקים.
כמו כן לכאורה קשה על כך מהגמרא בשבת (צב ע"א-ע"ב). בגמרא מובא לגבי בני הוצל, שאף שהם נוהגים להוציא משאות על ראשם, בכל זאת לא חייבים על הוצאה כזו בשבת, כיוון שבטלה דעתם. הרי שגם בדבר שעושים בדווקא ומתוך רצון חיובי, אומרים שבטלה דעתם.
ובריטב"א (שם) הקשה, מדוע יש מקומות שאומרים שבטלה דעתם של בני המקום גם לגבי עצמם ויש מקומות שלא אומרים כן? הריטב"א יישב שבמקום שבו כל העולם לא נוהגים כן מפני שהוא "מנהג משונה לכל העולם", אומרים שבטלה דעת המיעוט גם לגבי עצמם; אך במקום שהעולם לא נוהגים כן רק כי אין להם צורך בזה, אך אם היה להם צורך בזה היו נוהגים כן, לא אומרים שבטלה דעת המיעוט. נראה לומר שבנדוננו הרוב לא נוהגים כך מפני שמחשיבים מנהג זה כמשונה, ולכן בטלה דעת המיעוט.
בחידושים המיוחסים לר"ן (שם) כתב שבטלה דעתם של אנשי הוצל כיוון שהם מתגוררים בכפר קטן, אך במקומות יותר גדולים – לא אומרים שבטלה דעתם. אך המאירי (שם) דחה זאת, וביאר שאם המנהג הוא ראוי לפי ענינם, לא אומרים בטלה דעתם, אך אם המנהג מגיע "מצד פחיתות ורוע סדר", אומרים בטלה דעתם.
לכאורה לשיטת הר"ן יוצא שבטלה דעת בעלי הראסטות, כיוון שמספרם קטן יחסית ויש לדמותם לכפר קטן [אמנם היה מקום לחלק ולומר שלא בטלה דעתם כיוון שהם מפוזרים, אך בציץ אליעזר (חלק יח סימן לב) כתב שאם לגבי מקום שלם אומרים שבטלה דעתם לרוב העולם, כל שכן שיש לומר כן לגבי התנהגות של יחידים הפזורים במספר מקומות].
אמנם ייתכן שלפי חילוקו של המאירי, בנדוננו אין לומר בטלה דעתם, כיוון שיש להם טעם למה עושים כך, וטעמם הוא מפני שגידול הראסטות יפה בעיניהם. אך ניתן לדחות ולומר שגם לפי המאירי תתבטל דעתם, אם נגדיר את המניע לגידול הראסטות כ"מצד פחיתות ורוע סדר" מפני שהוא דווקא כדי שלא להיות בסדר הרגיל והמקובל.
עוד יש לומר שדווקא בנדון כנדונה של הסוגיה בשבת אומרים "בטלה דעתם", אף שמדובר בדבר הנעשה הכוונה וברצון חיובי, כיוון שלגבי מלאכת שבת החיוב מותנה בעשיית המלאכה "כדרך", ומנהג חריג כזה (לפי ההסברים השונים לחריגותו) אינו יכול להיחשב "כדרך" אף במקום שבו הוא נעשה בכוונה תחילה, כיוון שלגבי שאר העולם הוא חריג. אך לא כך בענין חציצה, שאין אנו צריכים להגדירה כ"דרך", כלומר דבר רגיל ומקובל, אלא רק לשלול ממנה את היותה דבר שמקפידים להימנע ממנו, ולענין זה ייתכן שכשהמיעוט שאינו מקפיד, לא רק אינו מקפיד אלא מעוניין בדבר – לא תתבטל דעתו.
(וייתכן שהשאלה היסודית היא אם החציצה היא תוצר של ההקפדה, שכן בהעדר הקפדה נחשבת החציצה בטלה, או להפך: החציצה חוצצת מצד עצמה אלא שכשלא מקפידים עליה, היא בטלה. לדרך הראשונה יש לומר שאמנם דבר שרוב העולם מקפידים עליו חשוב וחוצץ גם אצל יחידים שאינם מקפידים עליו, אבל אם אותם יחידים מעוניינים בו בדווקא, לא תגרום הקפדת יתר האנשים להחשיב אותו גם כלפי אותו מיעוט. אך לדרך השנייה, שאיננו צריכים "הקפדה" כדי לקבוע שהדבר חוצץ, אלא להפך, צריכים "העדר הקפדה" כדי לקבוע שאין הוא חוצץ, מסתבר שגם אם המיעוט שאינו מקפיד מעוניין בדבר, עדיין לא נוכל להגדיר דבר זה כדבר שלא מקפידים עליו ושמשום כך אינו מוגדר חציצה . )
ומכל מקום, גם אם נניח שאין ראיה מהסוגיה בשבת לסברא שדבר הנעשה לנוי אינו חוצץ גם אם אצל רוב העולם אין הוא נחשב נוי, אין גם ראיה התומכת בסברה זו וקשה אפוא להקל על פיה.
