שתי פלאות עומדות בפני האדם: פלאי מעשיה של הבריאה, והאדם בחיר הנבראים הוא הפלא היותר גדול. עיקר פליאת האדם: הקשר, ההרכבה, ההתמזגות של הנשמה, חלק א"ל שהיא הדעת המקורית הרואה את האמת כמו שהיא, עם הסכלות הקיצונה שגם היא אינה לתכלית.
נשמתו של האדם, הרוחניות שבו, היא 'נר אלקים' – ניצוץ מאור אין סוף. הקב"ה בעצמו ברא את האדם ב'צלם אלקים', נפח בו מעצמיותו וחלק לו מחכמתו.
ניצוץ זה שבאדם בוער בלבבו במשך כל ימי חייו ומדליק בו את הכיסופים לחיים עליונים, לחיי קדושה וטהרה... וודאי שאילו היה האדם ממלא את תפקידו כראוי, אזי היה נשמר בחובו אותו השביב שהופקד אצלו, לבל יועם אורו, לבל יכבה...
כאשר יהודי זוכה והולך בעקבות נשמתו החצובה ונאצלת מגבהי מרומים, מהמקור היותר טהור, העליון, הנצחי, שאין בו שום פגם ושום חטא – ולומד תורה ומקיים מצוות, אזי יש כח למעשיו ופעולותיו לעורר את הקדושה האלקית, והיא באה ושורה על האדם והוא מתקדש על ידה.
אולם כאשר היהודי הולך אחרי תאוות הגוף, הגשמי, והבהמי, ונכשל בעבירות ובמידות רעות, אזי, בכח מעשיו מתעורר רוח הטומאה שבעולמות.
דברי חז"ל והזוהר
וכך מובא בזוהר הקדוש (צודף לא ע"א), וז"ל (בתרגום ללשון הקודש, בתוספת פירוש 'מתוק מדבש'):
פתח רבי יוסי ואמר, כתוב: "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא כ, ז). ודרשו חז"ל (יומא לט.): מי שמקדש את עצמו מלמטה, על ידי שמרחיק את עצמו מכל דבר מגונה, ועוסק בתורה ובמעשים טובים – מקדשים אותו מלמעלה. ומי שמטמא את עצמו מלמטה, במיני עבירות, או עוסק בספרי מינים ודברי נבלות הפה וכו' – מטמאים אותו מלמעלה...
אמר רבי חייא, זהו ששנינו, ממעשה שעושה האדם למטה מתעורר מעשה למעלה. אם המעשה שעשה האדם למטה הוא בקדושה, מתעוררת קדושה למעלה, ובאה ושורה על האדם ומתקדש על ידה. ואם הוא מטמא עצמו למטה, מתעוררת רוח טמאה למעלה, ובאה ושורה עליו ונטמא בה, שהרי במעשה של האדם תלוי הדבר. כל אחד לפי מעשיו מעורר וממשיך על עצמו. אם עוסק בקדושה – ממשיך על עצמו קדושה וטהרה, ואם עוסק בטומאה – ממשיך על עצמו טומאה...
הקליפה, והיא באה ושורה עליו ומטמאה אותו לאין קץ...
התחננות התורה
והתורה הקדושה בפרשתנו מתחננת: לכו אחרי נפשכם האלקית! "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד). וכך דרשו חז"ל: 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני' – כשם שאני קדוש, כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש, כך אתם היו פרושים...
