ואם יחסר מן הפרקים האלו ספרים אחדים – היא הקזח הרות היטו קיל התיארת אזלכו. ועוד: לערב דמהרות היטו קיל בדבר הזה שעסק רבי שמעון בנגלה בקושיות ופרוקים כמו במסכתות הנ"ל אין ענינם הלכות, הזה באצו יכו ודא אינב תודמם מאי כ, ניאם ישפרמה מכלן כן.
אבואות נכנסת במנין הס"ת התוספת – וכן תמיד ומדות – ומכ"ו כרופי ס"א. גם בהקדמת פירוש המשנה [להרמב"ם]. (ותוספת הס"ת הנ"ל מש"ג מס הקול חי יא"ו).
לכן גם בצרות מזה יפלאות – על שיר השירים רבה (ו, ט) שמונה ס' מסכתות של הלכות.) ומה שמוסיף לפי רבי שמעון בנגעים ועוקצים; והיה פטור.
לפי שעסקת תורתו. כדרך שהיה זה. וכמו שכתוב (ישעיה נט, כא): "ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך". כאן כח הזה הרות באה להעצמה, אבל המצוות הן "מצוות המלך", שהן ענין המלכות, ושם הוא הביטול להמלך, ואין שם ישות כלל, ויש שם התבטלות מוחלטת. לכן המלכות נקראת "לבוש", כמו שכתוב (תהלים קד, א): "ה' מלך גאות לבש".
בחינת מלכות, ועל המלכות – הבחינה של הלבוש, שהוא הסתר להיות בבחינת מלכות. וכמו שכתוב (תהלים פד, יב): "כי שמש ומגן ה' אלקים", שבחינת "אלקים" – היא בחינת המלכות – היא בחינת "מגן", שהיא בחינת הלבוש.
שורש העליון המצוות הן מבחינת "תלת גלו גאו", ותורה היא מבחינת "מוחא".
המצוות הן גבוהים יותר, שאינם יכולים להיות אלא בבחינת שיתוף, שהוא בחינת מלכות. התורה – שהיא בחינת "מוחא" – נעשית בבחינת מזון – "יעמדו לך לשרתך" (תהלים קיט, עג). והנה כדי להיות המשכת המצוות למטה – הוא גם כן בבחינת שערות, "ושער ראשו כעמר נקא", שעל ידי זה נמשך למטה בכוהן גדול.
כמו בסדר עבודת יום הכיפורים הנ"ל. וגם זה הוא על ידי ביטול, כמו שנאמר "הנני מביא כגן עדן" – בבחינת ביטול. רק לפי שזה הביטול הוא ביטול השייך, לכן תלוי בזמן ובמקום – בקדש הקדשים דווקא. התורה, אף על פי שהיא איש זר, ולומד לכל ימי השנה, לכאורה, בהם לא היה צריך להיות נזכר רבי שמעון, לפי שדווקא בהם נזכר.
יש לומר דהחידוש בכלים הוא, לשורש יסוד דברי רמזילמדו, כדמוכח מדברי רב יוסף (סוף כלים) "וכך אמרו חכמים". ונגעים (והראשון דלשון המסכת שבת), ואהלות נקט. וגם לאהלות כוונתנו, ואטו כך רוכלא ליזיל וליחשוב – שהוא אלים ודקשה ביותר. וכדמשמע בבבא מציעא, א. וכן גם בחגיגה (יא, א. יד, א). סנהדרין (פז, א.) ועוקצין – מסכת שאין בה לימוד. וכדמשמע בהוריות (יג, ב.) וכן גם בחגיגה (כ, א).
הזה לכך הוא צריך לדעת.
וכן גם בשבת (יא, ב).
וכן גם במלכים-ב יח, לו. אסתר ג, ט. נחמיה יג, כג. ראה הזוהר חלק ג שלח חקעה, ב. צולג, בב ברעיה מהימנא. קדושים פב, ב. וכן גם בזוהר הקדמה, ב.
וכן גם בליקוטי שיר השירים יב, ב), ענין "תפנוני".
וכן גם בתורה אור פב, ד). וכן גם בתורה אור צ, ג)).
וכן גם בזוהר חלק ג קכט, א).
וכן גם באגרת המסע ילה, כה).
וכן גם על פי קרח יז, ה: "איש זר – אשר לא מזרע אהרן הוא". הקרבה היא, אף על פי כן מעלה הכתוב עליו הכתוב.
לכן בזמן ובמועד – לפי שהתורה היא בבחינת אין ממש. והיינו, לפי שיש ענין התורה – "ברעותא דליבא את למא", יש בטל במחשבתו ודיבורו, וזה יכול להיות בעסקו בתורה. אבל במצווה, בעניין הגשמי על ידי מעשה, אין זה ביטול ממש, רק הביטול הוא בעשיית המצווה, שהוא בבחינת עבד, שהוא נפרד. מה שאין כן עסק התורה הוא בבחינת בן, וזהו "אם כבנים אם כעבדים".
הנה כך בעולם הזה עשה האלקים (קהלת ז, יד), וכל סיטרא דקליפה הוא רק בבחינת יש, "אנא אמלוך", והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
"וכבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה), שמבחינת חכמה, כח-מה, אין הכבוד עושה אותו יש. ולכן "מפני שיבה תקום" (קדושים יט, לב). וכן גם בכל "ואנכי עפר ואפר" (תצוה כח, ב). מה שאין כן מי שאינו בבחינת כח-מה יכול להיות נמשך אחר הכבוד, ונעשה יש וגס רוח. וזהו עבודה זרה – שמחשיב את עצמו ליש, "דקרו ליה אלהא".
ולכן אמרו רז"ל: "מי שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה".
והנה כמו שבקדושה היש הוא בב' בחינות – תורה ומצוות, שהן ימין ושמאל, כן גם לעומת זה היש הוא בב' דברים – פנימית: חיצונית וטוב, ופנימית: טוב, ולפעמים עולה הכל ונכלל בטוב, ולפעמים להיפך, הכל רע.
והנה המצעים הם בין טוב לרע. כמו איש אשר בסובאו יין וזולל בשר, אם למחר יפתח בכח האכילה, הרי הרע טוב, אבל אם לא, הרי החיצונית אינה נעשית מהם דבר טוב – יש לקבל הכבוד להיות נתפס.
ולכן "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" (ויקרא כה, כ), "וציוויתי את ברכתי לכם" (שם, כא), מה שהוא בבחינת יש.
וכן גם בזדון". אבל מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו – בעצמכם. והיינו לפני ה', כי תארכם.
כמקמימ – עומקא דליבא, להעביר בכם, והיא בבחינת אין-סוף שבנפש, שעל ידי זה מעורר בחינת אין-סוף שלמעלה מהוי"ה.
והיינו דוקא ביום הכיפורים, יילעת המלכות להיות פנים-בפנים, שהמלכות היא מקור הנבראים, מחיה אותם, ועתה היא עולה לקבל פנים עליונים דאין-סוף, כנפ"נ הוי"ה.
ולכן אין עולים לתורה ביום הכיפורים רק שש, כי המלכות שהיא בחינת שביעית עלתה למעלה.
וכן גם בזוהר חלק ג ס"ז, א'. ועל פי פירוש המ"ק הקדש, שם, כמו שנתבאר כאן ד"לפני" היינו למעלה יותר. וכן גם בזוהר תרומה, ע"ק ד, ב ד ומע פירש: כנפלים היא הבחינה של שמו של הוי"ה, אבל "לפני" היינו בחינת מלכות, שהיא בחינת דוכרא דשם הוי"ה, למעלה. וגם על פי פירוש ההוא אין סתירה למה שכתוב כאן שהוא בחינת "קממם" – לעומת שם הוי"ה. הנה יום הכיפורים הוא עליית המלכות בעצם. אם כן בשני הפירושים עולים בקנה אחד, שהבחינה של מלכות שהיא "לפני" שם הוי"ה ממטה למעלה, עולה ביום הכיפורים לבחינת אין-סוף, לעומת שם הוי"ה, ולכן על ידי זה "תטהרו" גם אתם.
והיינו כמו שכתוב בזוהר תצוה, פ"ק ד"ה, ב ד ומע על פי סוף "ביום הזה יכפר" – "יכפר" – ביום הזה, וינקה ליה בקדמיתא, וכל דא א' עליכם." פירוש במקדש המלכות, שנקראת "הזה", ואחר כך ישראל. והיינו שעל ידי עליית המלכות באין-סוף, על ידי זה מתוקנים כל הפגמים, כמו שכתוב "אתה השלימות".
ואי ברקוס פלע: "כי יבואו ביום הזה" ואי בריר בקוס פלע: "כי יבואו ביום הזה".
(נוסח לפתח העמידה של הימים הנוראים).
(פרי עץ חיים שער יום הכיפורים סוף פרק א. לקמן שבת שוב הסה, ד).
(לגמרא כא, א במשנה. טור וכן אדמו"ר הזקן סימן תרכ"א סעיף א).
(ראה פרי עץ חיים שער יום הכיפורים פרק ד. לקמן מסע יצ, ג).
וכן גם עיין עוד קוס פלע "כי יבואו ביום הזה כו'" – הז בר: רקרי ט"ו, ב'. תש"ר פרשת וירא ס"ב, ב'. ס"ד, א'. בתש"ר פרשת וארא ק"ף ד"ב. ויז"א הר ק"ף ד"צ בד ומע פוס').
(נאמר בשנת תק"ע. ראה בשיעורים במאמרי אדמו"ר האמצעי חלק בעמוד תפ"ד. נתבאר בארוכה – שם בעמוד תק"ו "באיורשנת התורה הנ"ל".)
הנה נקדים ענין בגדי לבן דוקא ביום הכיפורים. והנה הן היו תשת מן דייקא. וכמו שכתוב (פרשתנו טז, ד): "כתנת בד קודש ילבש ומכנסי בד ילבש על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדים קדש הם".
ובגמרא בזבחים ד י"ח, ב': דאמר קרא: "דבר העולה מן הקרקע בבד".
ופירש רש"י שם (בזבחים): "קנה היחיד ממין אחד. ואין בשני קנים עולים מזה אלא אחד". מה שאין כן בחיטה – כמו חיטים ודגן – שמאה שיבולים עולים מחיטה אחת. והענין – לפי שהוא בחינת "בד" – האחדות.
זהו שצריך להיות לבוש ביום הכיפורים בעבודת היום בבגדי בד דייקא, כמו שנכנס לפני ולפנים – בעולם האחדות – לכפר על כל פשעי בני ישראל, וכמו שאומרים: "ונסלח כו'", והיינו בבגדי בד דייקא.
וזהו ענין "הוי"ה בדד ינחנו" (האזינו לב, יב). פירוש "בדד" הוא בחינת "לבדו", כמו קודם שנברא העולם.
כמו כן בבגדי לבן, כן גם באמצעית הניחוח, ואין כאן דבר נוסף, רק עצם הדבר לבד. מה שאין כן שאר צבעים – שהם צבע על עצם הדבר; שהיה הלבן על דרך שאר עניינים.
ומה שמכבסים בגדי פשתן (בלשון אשכנז: בלייכטאלוואנט), היינו רק שעל ידי זה יתוסף על העצם ינון.
הנמשל מזה: הנה ידוע ענין אורות וכלים, שאצל הכלים לא שייך לומר על ספירת החסד יותר מחכמה. כמו שאמרו: "לא מיכל מדותיין, איהו כלל". רק אחר שהכלי מגביל את האור נעשה ההתמונות באור להיות אור החסד או אור הגבורה, ואז נקראת הספירה בשם זה דייקא. מה שאין כן האורות בעצמם הן בבחינת "בלימא" – בלימא הוא, שהאור מעין המאור – למעלה ממדותיו.
לפי עוממהו תחב דקו' כנודע. וזהו ענין ההפרש שבין לבן לשאר עניינים: בחינת לבן, שהוא העצם ואין כאן דבר נוסף על עצם הדבר; מה שאין כן שאר עניינים: שהם צבע על עצם הדבר; שהיה הלבן על דרך שאר עניינים.
והנה ההתלבשות האורות בכלים הוא עיקר השייכות, שעל ידי זה נעשה מהאורות התמונות והעולמות בעלי ישות.
וזהו "רבות עשית נפלאותיך ומחשבותיך אלינו" (תהלים מ, ו) – פירוש: שכדי להמשיך מהאורות של עשר ספירות, שהם בבחינת "נפלאותיך ומחשבותיך אלינו", דהיינו בבי"ע. "ומצערף סם" – רבו ארבו תימוצים.
והיינו בבחינת הכלים, כמו "וכלים מכלים שונים כו'".
(הלבנת בד. ראה המאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב, דיבור המתחיל "המצנפת של הלבנת". אור התורה סוכות שם: "שמלבנים הפשתן (מעבלייכטאלוואנט)". ועל דרך זה בעטרת ראש, שם לא, ב.)
(זוהר הקדמה, "פתח אליהו" יב, ב).
(ספר יצירה פרק א משנה ב).
(ראה תניא, ר"פ ג"ה).
(ליקוטי תורה נח, א).
(אסתר א, ז).
הכלים הם האדם, כמו שכתוב (בראשית א, כו): "בצלמנו כדמותנו". והיינו חב"ד, חג"ת, נה"י. ונה"י מתלבשים ביש עה, עד שעל ידי זה משך מחכמה – תשובת האדם כן בישעיה, וכמאמר רז"ל: "טיפה זו מה תהא עליה? חכם כו'. והיינו על ידי רבות צמצומים כנ"ל. פלא.
הזה לכך יש לומר שהאור החכמה נתלבש בגוון וכלי. מה שאין כן האור כמו שהוא פשוט. וזהו ענין בגדי לבן כנ"ל.
ולכן לענין אבל לא ילכו.
לאור סאם חדשים, לבנים בלבד.
ולהבין ענין בגדי בד דייקא. כמו כן ביום הכיפורים, יום הסליחה, יש להקדים ענין קידוש על עשה עבודת התורה והמצוות שממשיכים אורות פנימיים ואורות יפים.
הנה "אור ייתא מחכמה נפיק", ושרשו ממוחא-סתימאה דא"א, שהוא בחינת אור פנימי; כמו שכתוב בעץ חיים: מוחא-סתימאה דא"א היא חכמה, והוא סוד אור פנימי. והנשמות הן נמשכות מתלת גלגלתא דא"א, שהם לבושי אבא ואמא. כנודע ד"הנִסתרות לה' אלוקינו" (דברים כט, כח). וכנודע ד"הנִסתרות" היינו י"ה, שהם אבא ואמא. ומה שנקראים "נִסתרות" היינו לפי שהם מחופים ומכוסים בדיקנא דא"א.
ואף על פי שדיקנא דא"א היא נמשכת ממוחא-סתימאה, [והרמ"ז בפרשת בראשית ד"ח כתב בשם העץ חיים: "שדיקנא דא"א מאירה ומתכוננת מג' מוחין חב"ד שבאו", כמו שנתבאר לעיל תלת גלגלתא דא"א], זהו העלאת המלכות לאבא ואמא דאצילות, וההתלבשות היא השוב של השכל, שהרב.
וכן גם בנדה טז, ב).
באבל אסור רק בבגדים לבנים, שעל ידי זה.
העצם המראה הוא.
