ישנה סברא שמחמתה אולי היה טעם נוסף לאסור טבילה עם ראסטות, אך נראה שיש לדחותה: נפסק בשלחן ערוך (יו"ד קצט, א) שלפני הטבילה חייבת האישה לחפוף את ראשה ולסרוק את שערה, ואילו בראסטות אי אפשר לסרוק, ונמצא שמבטלות את דין סירוק השיער.
אך ניתן לדחות זאת בטענה שמא אין דין חיובי שתמיד דורשים סריקת השיער, אלא שכיוון שעלולים להיות בשיער קשרים או לכלוכים החוצצים, לכן צריך לחפוף ולסרוק כדי להסירם. אך בהנחה שהראסטות אינן חוצצות כיוון שנעשות לנוי, והאישה ניקתה מהם כל לכלוך, לא מתעורר צורך בסירוק. וזהו כמו שאין איסור לאישה לגלח את ראשה כדי שלא תבטל דין חפיפה; מפני שכל דרישת חפיפה היא רק אם יש צורך בכך.
נראה שניתן לתמוך בהצעה זו מהשלחן ערוך (יו"ד קצח, ב): השלחן ערוך כתב שאם יש לאישה חוטים בתוך קליעת שערה, אין מועיל בהם רפיון. הפרי מגדים (או"ח משבצות זהב סימן שג ס"ק א) כתב שמדברי השלחן ערוך משמע שהבעיה היא מצד חציצת החוטים, אך אם תרפה את הקליעה ותוציא את החוט יכולה לטבול למרות הקליעה ואינם חוצצים. אמנם הפרי מגדים עצמו מעיר על כך שמבואר בסימן קצט שצריכה לסרוק ונשאר בצ"ע. אך מכל מקום לפי דיוקו של הפרי מגדים נראה שדעת השלחן ערוך היא שיכולה לטבול עם שיער קלוע אף שבאופן כזה אי אפשר להסתרק.
אולם מדברי הבדי השולחן (יו"ד קצח, ב ביאורים ד"ה ואם) נראה שסובר שאכן יש דין חיובי בסירוק וחפיפה. שהרי הבדי השולחן כתב (שם) שבב"ח יש סתירה אם יכולה לטבול כששערותיה קלועות למר ות שלא סורקת או שחייבת לסרוק. הבדי השולחן הוכיח מהשאילתות והבה"ג שנשים יכולות לטבול כששערותיהן קלועות, אבל כתב שצריך לומר שגם לדעתם צריכה לסרוק, אלא שכוונתם היא שאחרי שהיא סורקת את שערותיה מהקשרים והטינוף שנאחזו בהם, מותר לה את לקלוע שערה ולטבול, וכתב שכן נראה בדעת הפוסקים שדנו בענין הקליעה ולא הזכירו דבר מכך שיש בזה ביטול חפיפה.
אמנם לפי מה שהצענו לעיל, שאין דין חיובי לסרוק אלא יש לעשות כן רק כשיש צורך בדבר, ניתן לומר שהבה"ג והשאילתות התירו לטבול עם שערות קלועות בלא לסותרם ולסרקם. וגם אם נקבל את דברי הבדי השולחן ונעמיד דבריהם דווקא כשסותרת וסורקת ואחר כך קולעת, מכל מקום ניתן לומר שזה דווקא בקליעת שערות או בדומה לכך, שיש אפשרות לסתור ולסרוק, וממילא צריך לקיים דין חפיפה; אך בראסטות, שאין אפשרות לסרוק והדבר נחשב נוי, אולי אין צורך בסתירה וסירוק.
ואמנם בפשטות החפיפה והסירוק אכן אינם מטרה בפני עצמה אלא נועדו לוודא את ניקיון השער ושאין לכלוך חוצץ בתוכו, ולכן אם האישה מגלחת את שערה – אין בהם צורך; אך כשיש שיער והוא דבוק או קלוע – אף אם נניח שההדבקה של השערות זו בזו אינה חוצצת מצד עצמה, סוף סוף אי אפשר, בהעדר סירוק, לוודא את אי הימצאות חציצות אחרות בין השערות, ולכן הדין עם דברי בדי השולחן הנ"ל.
ומכל מקום כיוון שכל נדוננו הוא להקל בשעת הדחק, ומאחר שמסתבר שגם אם יימצא לכלוך נוסף בין השערות יהיה זה לכל היותר בגדר מיעוט, ומה גם שרוב הלכלוכים אינם דבוקים באופן שמונע חדירת מים, וקשרים שמונעים זאת – גם אם יהיו כאלה נוסף לאלה שנעשו במכוון בעשיית הראסטות, ודאי אין בעלת הראסטות מקפידה עליהן, ממילא לענין דיעבד אין למנוע את הטבילה רק בגלל העדר היכולת לקיים את הדין של סירוק כראוי, ובלבד שאכן תנקה את השער ככל האפשר.
כפי שכתב ערוך השלחן (יו"ד סימן קצח סעיף כח) לגבי הידבקות השערות הנעשית בלילה (כנ"ל). וכן ראו בפתחי תשובה (יו"ד סימן קצח ס"ק ו) בשם חמודי דניאל. אמנם ראו גם בפרדס רימונים (שפתי חכם סוף אות יא עמוד מו), פתחא זוטא שם (סעיף ו אות יג עמוד קסט) ובטהרת ישראל (סעיף ו אות כד).
