היהודי ומעלתו הייחודית

מדרגות, והן: דומם, צומח, חי, ומדבר. וכתבו שמעל לכל הארבע מדרגות הללו ישנה מציאות חמישית והיא: היהודי. יהודי לא שייך לגדרי הבריאה ולכך לא שייך לסווג אותו בארבע מדרגות הללו, כי ביהודי ישנה (בנוסף לנפש המדבר) נפש אלקית, חלק אלו"ה ממעל ממש!

נפש האלקית הזאת היא היהודי האמיתי! והיא עומדת תמיד בטהרתה ובמעלתה, ושום דבר לא יכול לפגוע בה! וגם כאשר יהודי חלילה חוטא, אינה הנפש הזו, נקודת היהדות שבו נפגמת! גם אחרי החטא הוא נשאר יהודי, אמנם יהודי שחטא, אבל יהודי!

ויותר מזה: גם אם הוא חוטא במזיד, ויותר מזה, גם אם לבו אטום וחתום ולא נראה שהוא יחזור אי פעם בתשובה, הוא נשאר יהודי! יהודי שחוטא במזיד, אבל יהודי! והנפש האלקית, נקודת היהדות שבו, בוערת בו בבערה גדולה ובאש קודש...

גם אם הצליחו כוחות הטומאה לשבות את נפש היהודי, ולמראה עינינו נראה שהיהודי הזה רחוק מכל נקודת יהדות, ואין בו שום קדושה כלל. ואפילו אם הוא משדר שנאה וניכור, ומתגאה בחטאיו שלו... גם אם נראה שלא נשארו בו שום סימני חיות, שום סימני יהדות... האמת היא כי בתוכו בוערת אש אלקית, אש הוי"ה, חלק אלו"ה ממעל ממש! וכמו שהיה רגיל על לשונו של אבא מארי עט"ר רבינו יורם לומר תמיד:

סיפור המגיד ממזריטש

ובענין זה מצאנו בספר סיפורי מופת-המגיד ממזריטש (עמוד 85) לגאון הרב זלמן רודרמן שליט"א, את הסיפור הבא: 'זלמינא' - פנה המגיד ממזריטש בחיבה לצעיר תלמידיו, רבי שניאור זלמן (מלאדי) - 'צא לדרך!' היה זה בימים שבין כסה לעשור, ימי תשובה והזדככות, שבהם משתוקק כל תלמיד לחסות בצל רבו. והנה מורה לו המגיד לעזוב את ארבע אמותיו ולצאת לדרך! להיכן בדיוק ולאיזו מטרה - סתם ולא פירש. אך כשהרבי מורה, מצייתים מיד וללא כל שאלות.

רבי שניאור זלמן צרר מיטלטלים ויצא לדרך. את יום הכיפורים עשה בישוב שנקרה בדרכו. למחרת היום הקדוש המשיך הלאה במסעו אל הלא ידוע. סמוך ובטוח היה כי כשימלא את השליחות שלשמה שלחו הרבי, יחוש בכך בעצמו.

ערב חג הסוכות הגיע רבי שניאור זלמן לעיר אמדור. בליל התקדש החג הוזמן על ידי אחד מבני המקום להתארח בביתו ולסעוד בסוכתו. נענה רבי שניאור זלמן להזמנה ובא לסוכת האיש.

לאחר שקידשו על היין ונטלו ידים לסעודה, כיבד המארח את אורחו, שפניו העידו עליו כי בר אוריין הוא, להשמיע דברי תורה. כשפתח רבי שניאור זלמן את פיו היה כמעיין המתגבר. דברי התורה משובבי הנפש שנשא כמו האירו את הסוכה באור יקרות. המארח ומוזמנים נוספים שהסבו לשולחן הביטו באורח בהשתאות, שותים בצמא כל מילה היוצאת מפיו.

אותו לילה, ליל סגריר היה וגשם שוטף ירד בחוץ. אך ראה זה פלא - לסוכה שבה התארח רבי שניאור זלמן לא חדר גשם. שעה ארוכה קלחו דברי התורה מפי האורח והנוכחים לא ידעו שובעה. לאחר הפסקה קלה להמשך הסעודה, ביקשוהו להמשיך עוד ועוד.

מדי פעם הטיבו המסובים את לבם ביין, שתרם גם כן לאוירת השמחה וההתעלות המיוחדת ששרתה בסוכה. בשלב כל שהוא תם היין והנוכחים חששו כי בלי יין משמח, תיתם הסעודה ויפסקו דברי התורה של האורח. אחד מביניהם התנדב לצאת מהסוכה כדי לנסות להשיג יין.

רק בחוץ הבחין השליח המתנדב בגשם הכבד הניתך ארצה. הוא לא נרתע והחל לכתור אחר יין. סמוך לשם התגורר רב העיר. השליח הבחין ברב העומד בחלון ביתו ומביט החוצה. הוא שיער כי הרב מצפה להפוגה כל שהיא בגשם כדי שיוכל להיכנס סוף סוף לסוכתו ולקיים את מצוות החג.

גם הרב הבחין בו וסימן לו באצבע מזמינה לסור לביתו. ביקש הרב להבין מה מביא בר דעת לשוטט כך בחוץ, תחת גשם עז. סיפר האיש לרב על האורח האלמוני היושב בסוכה הסמוכה ומפליא את המסובים בדברי התורה המרתקים השופעים מפיו.

והגשם? תמה הרב. 'אצלנו בסוכה אין גשם', השיב הנשאל בפשטות.

מתקשה להאמין ואחוז סקרנות יצא הרב מביתו ופנה לסוכה שבה התארח רבי שניאור זלמן. לתדהמתו נוכח כי אמת דיבר הנשאל - בתוך הסוכה הזאת אכן אין גשם.

ביקש המארח לחלוק כבוד לרב וביקשו לומר דבר תורה, אך הלה הביע את רצונו לשמוע את האורח דוקא. לבקשת המרא דאתרא חידש רבי שניאור זלמן את הדיבור. עד מהרה התברר כי גם בזאת צדק הנשאל - דברי האורח אכן מאירים היו כנתינתם מסיני.

למחרת יום טוב הזמין רב העיר את רבי שניאור זלמן אליו לביתו. שלשה ימים רצופים התפלפלו ביניהם רב העיר ואורחו בתורה, מטיילים בחדריה ומסדרונותיה כבני בית. בהתפעלות עצומה ביקש הרב מאורחו לגלות לו את זהותו. רבי שניאור זלמן הציג עצמו בשמו ואף הוסיף כי תלמיד המגיד ממזריטש הוא.

'האם גם לך יש רבי? לשם מה זקוק גדול התורה כמוך לרבי?' השתומם הרב.

האם בקרב חבריך, תלמידי המגיד ממזריטש, יש עוד למדנים בערכך? הוסיף הרב לשאול, בהסבירו כי יש לו בת אשר הגיעה לפרקה והוא מחפש להחתן שיהיה עילוי בתורה.