סיפר הגה"קרבישלוםשבדרוןזיע"א )והובאו דבריובספרשאלאביךויגדך- חלק א עמוד רנד, לגאון רבי ישראל שפיגל(, וז"ל:
רבי מנחםמנדלזקס,שהיהחתנושלהחפץ חיים )מזיווג שני(,חש יום אחד לפתע כאב באזנו, וכאשר נכנס לביתו, וגיסו, רבי לייב,בנו שלהחפץ חיים, היהשם, סיפר לו על הכאב שתקף אותו.
החפץ חיים כבר לא היה אז בחיים, ורבי לייב בעצמו כבר היה אז בגיל גבוה. כששמע רבי לייב על כך , הגיב בנימה של חרדה: מה, האוזן כואבת? מוכרח אתה לנסוע מיד לד "ר שבת, שהיה רופא מומחה וחשוב בווילנא, וכל הגדולים נסעו אליו. ומפני שרופא גדול היה, ביקש גם מחיר גבוהלכלביקור :עשרהרובל,סכוםגדולמאוד.
ענה רבי מנחם מנדל: למה לנסוע לד"ר שבת,שרקגביריםיכוליםלהגיעאליו? אטולפיסתצמרגפן,אטבולאותהבשמן חם ואשיםבאוזן,ואזהכאבבוודאייעבור... רבי לייב לא הרפּה ממנו וחזר ועמד על שלו: מה אתה מדבר? הרי מדובר באוזן, ואסור להתחכם בדבר כזה, אתה מוכרח לנסוע לד"ר שבת...
תמה רבי מנחם מנדל ואיננו מבין: מה פירוש, לנסוע מראדין לווילנא, וכי מה יש? איזה מיחוש באוזן!... רבי לייבהביןשאם הוא כל כךמהסס לנסוע לד"ר שבת, כנראה שאין לו כסף, הלך ותחבמידאתידולכיסו,הוציא עשרים וחמשה רובל ואמרלו:הא לךהכסףוסעלווילנא!...
עתה כבר לא היתה לו ברירה והיה מוכרח להיענות לו. וה נה, מראדין לווילנא נסע אוטובוס פעמיים ביום, פעם בבוקר ופעם לפנות ערב, ומכיון שאת הנסיעה של הבוקר כבר איחר, יצא שעוד עליו להמתין כמה שעות עד לנסיעה הבאה. חזר רבי מנחם מנדל ואמר לרבי לייב: מה כל הרעש הזה? כאב באוזן, וכי מה בכך?
אבל רבי לייב עומד בשלו: האוזן כואבת, צריך לנסוע לד"ר שבת ואסור להזניח. לא היתה ברירה לרבי מנחם מנדל, ומכיון שכבר נתן לו את הכסף וגם ליוה אותו לאוטובוס,הואנסע.בדרךישבוחשב:כיצד אכנס לד"ר שבת, הוא הלא ילעג לי, כואבת לי אוזן - אני עושה נסיעה כה ארוכה?!... חשב וחשב עד שהחליט כי פשוט יספר לו את העובדות כמות שהן, איך שרבי לייב אילץ אותו לעשות את הנסיעה הזו, ולא היה יכול לסרב לו...
רבי מנחםמנדלהגיע לווילנאומידסרלרופא ומצא תור ארוך של אנשים עומד וממתין ,אבל כשד"רשבתראהשבאחתנושל החפץ חיים , הכניס אותו מיד ללא תור , הושיבו על כסא, וכששמע ממנו שכואבת לו האוזן , הגיב מיד כצפוי: ומה, אם כואבת האוזן באתםכלהדרך הזו מראדיןלווילנא?... ואז סיפר לו רבי מנחם מנדל את כל הסיפור. ד"ר שבת בדק את האוזן, והוא,ביחדעםרבימנחםמנדלהרימוגבות מגודל התמיהה, שכן אבחנתו היתה: אין שום דבר, משהו שגרתי ביותר...
בדרך חזרה חושב לעצמו רבי מנחם מנדל: מידכאשראשוב,אגשלרבילייבולא אעזובאותועדשיגלהלימההוארצהממני... וכך הוה. בהגיעו חזרה לראדין וירד מהאוטובוס, ראה שרבי לייב כבר עומדומצפהלו,ועודבטרםהספיקלהוציא הגה,הקדיםושאלאותו:מהאמרד"רשבת? השיב לו רבי מנחם מנדל: מה אמר?! הוא אמר מה שכולם אומרים, שאין כאן כלום, שלא הייתי צריך לבוא, ומה רציתם ממני? תאמרולי,מהרציתם?וכךהמשיךלהביעאת התמרמרותועלהטּרחההיתירהשגרםלוועל הבזיון שהיהלומחמתנסיעהמיותרתזו.
התבונן בו רבי לייב ואמר לו: מה? מה רציתי? כלום יודע אתה כמה פחדתי? אתה זוכר מה קרה אתמול בערב? אמש עמד אחד האברכים ודיבר משהו בגנות אחד מראשי הישיבה, אתה זוכר, ואתם שמעתם ולא מחיתם, אתם זוכרים, נו?והרילמדנו,שפעםאחתשמערביאלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, מישהו שזלזל בתלמיד חכם, ורבי אלעזר לא מחה בו, ובשמים התעוררו על רבי אלעזר קטרוגים, ששמעבזיוןתלמידחכםולאהגיןעלכבודו, ולכן נענש ויצאה לו תולעת מאזנו.
וכשאני שמעתי שכואבת לכם האוזן - נרעדתי כולי, מי יודע מה קרה, ולכןשלחתיאתכםלד"רשבת,עכשיונרגעתי ברוךהשםשהואאומרשאיןכאןכלום! ואם זהו העונש על כך שלא מוחים, מה מצפה לאלו שמבזים, ה' ירחם על נשמתם העלובה.
