המלך שהיתה לו בת יחידה. יפה כחמה, ברה כלבנה, מוכשרת ומשכילה, כלילת השלימות. ביקש חתן מתאים, נבון וחכם, נאה ומוכתר בנימוסיו, בן אצולה ורב יחס, שישא את בתו וירש את כסאו. יאדיר את שם ממלכתו וינחיל אושר לבתו.
והחתן נמצא – בן מלך המושלם בכל המעלות. שמח המלך והורה להכין משתה חתונה, אשר עין לא ראתה! בפקודתו, הכשירו שטח עצום על שפת הים, וערכו בו שולחנות לרבבות חוגגים. כינס המלך את טובי הנגנים, שהלחינו נעימות מיוחדות לכבוד המאורע וערכו חזרות תכופות, עד שהיו הנעימות שגורות בפי כל.
ביום המיועד עלתה הכלה אל הספינה שתביא אותה למקום החופה, שבו המתינו רבבות החוגגים. עלו הנגנים על הסיפון, פצחו בתרועה וניגנו את מנגינת החתונה, והספינה הרימה עוגן והפליגה לדרכה...
אבוי, לפתע פרצה סערה נוראה. הים הרגוע קם לגלי ענק, ששצפו וקצפו וחבטו בספינה. עלתה שמים וירדה תהומות, טולטלה מגל לגל ונסחפה אל מעבר למפרץ, הרחק, הרחק, עד לחוף של הארץ השכנה. ארצו של אויב המלך, השרוי עמו במצב מלחמה...
מושל הארץ החליט ליטול נקמה משונאו. כינס את שריו ויועציו ושאל: 'מה נעשה בבת שונאנו שנקלעה לארצנו?' ענו ואמרו: 'נהרוגה הרוג!'
אמר: 'לא טובה העצה. ישמע אביה המלך, וחמתו תעלה בו להשחית. יגייס את כל צבאו ויעלה עלינו למלחמה בחמת זעם, ומי יעמוד בפני זעמו בשכול. לא, אין למתוח את החבל יתר על המידה'.
הסכימו הכל לדבריו. אמרו: 'נשליכנה לבור כלא'. אמר: 'לא טובה העצה. יוודע הדבר לאביה, ולא ישקוט ולא ינוח עד שישחררה'. ענו ואמרו: 'אם כן, אין עוד עצה'.
אמר המושל: 'יש ויש, הסכיתו נא. לא אכלאנה, אך גם לא אשחררה. אשים חלקה על השפחות אשר בבית התבשיל. תעזור להן בעבודתן, ותאכל לשובע נפשה'.
לא הבינו לכוונתו, וכי מה ירוויח בכך? אמר: 'למה לא תבינו? זו תהיה הגדולה בנקמות! המלך לא ינוח ולא ישקוט. ינסה לשחרר את בתו באמצעי לחצים, פיתוי ושכנוע. אולי אף יצא לקרב, ולבסוף יצליח לשחררה. אבל בינתיים, תשהה עם המבשלות ותתרועע עמן. תסכים ללשונן ולהלצותיהן, לחירופיהן ולגידופיהן, להליכותיהן הגסות ולהרגליהן המגונים, להמוניותן ולבורותן. וכשיעלה ביד אביה לפדותה, תשוב אליו כאחת המבשלות – המונית ונחותה. לב המלך ייקרע, ובעלה המיועד ימאס בה, ונקמתנו משונאנו תהיה שלימה'...
מחאו הכל כפיים ואמרו: 'אין חכם כמושלנו!'
ועשה. פקד להמיר את שמלת הכלה המפוארת אשר לה בסרבל המבשלות, ולהובילה למדור הבישול. בתחילה היתה קודרת ומתבדלת, אבל הזמן עשה את שלו. הבדיחות התפלות שצרמו לאוזניה, החלו להעלות חיוך על שפתיה. לפתע מצאה עונג ברכילות הזולה, וכבר השתתפה בה בעצמה, ואף שפתה נעשתה זולה...
התואר הזך והמלכותי נעלמו, וציור חדש נגלה: מחוספס, גס, רדוד ושטוח... והמושל שבאל ביקור, התקשה לזהות את דמותה של בת המלך בין כל השפחות. היא היתה נראית כשפחה מבטן ולידה...
המושל חזר לטרקלינו, אסף את כל שריו, וצעק: 'הצלחנו! עתה גם אם אביה המלך יצליח לגאול אותה, הוא יגאל רק גוף. את הנפש הוא לא יגאל, הוא לא יכול לגאול – הנפש של הנסיכה מתה!'...
עוד כמה ימים חלפו, והנה באחד הימים אמרה אחת המבשלות: 'הסו, שמעו איזו מנגינה יפה!'
היטו הכל אוזן, ובת המלך החוירה והתעלפה. מה אירע? לציון חצי שנה של השבי, החליט המושל לצוות על נגני המלך שהיו בספינה לנגן לפניו את ניגוני החתונה שהתבטלה. פצחו בתרועה והשמיעו את מנגינת החתונה – שהדהדה בבית המבשלות...
שמעה הכלה, הזדעזעה והתפקחה. בבת אחת הוברר לה שפל מצבה, נוכחה בהידרדרותה. אוי לה, היא בת מלך, ומלכה לעתיד. היא מאורסת, וארוסה ממתין לה לשאתה. הרי אביה לא ינוח ולא ישקוט עד שיחלצה – ואיך שכחה הכל, איך נסחפה ושקעה במצולות הניוול ובתהומות הבורות והגסות?...
והתעלפה...
מיהרו חברותיה לעוררה. פקחה עיניה, והצלילים עדיין נשמעים ברמה, מחרוזת שירי החתונה נישאים בחלל. התערפל מבטה וחייכה. הפעם נשמעו הצלילים כהבטחה: חזקי ואמצי, החזיקי מעמד, התעלי, שמרי מרחק. כי קרובה ישועתך לבוא – עוד תשובי כנסיכה, ולא כמבשלת בורה...
והמשל הזה עמוק מאוד, ומי יכילנו! ובשיחתנו השבוע ננסה לבארו מעט...
