וינה ,אוסטריה Vienna, Austria
אב תשע"ד
ראסטות לענין חציצה בטבילה
שאלה
אישה שביקשה לטבול במקווה נדהמה כאשר הבלנית אמרה שאינה יכולה לטבול בגלל שבשערה יש ראסטות. "הן מהוות חציצה ממי המקווה", הסבירה לה. האם ייתכן שאפשר להתיר טבילה במצב כזה ?
תיאור המציאות:
ראסטות הן קבוצות של שערות המסובכות, קשורות או ארוגות זו בזו. ישנם גם מקרים שבהם כדי ליצור את הראסטות משתמשים בחומרים שונים על מנת להדביק את השערות זו בזו. לאחר יצירת הראסטות, כדי שלא יתפרקו אלא יחזיקו מעמד לאורך זמן, נדרשים בעלי הראסטות שלא לחפוף את שערם למשך מספר חודשים. לאחר בניית הראסטות לא ניתן לסרק את השערות ולהפרידן זו מזו. הדרך היחידה להסיר את הקשרים והסיבוכים היא לגלח את שערות הראש ולהמתין שיצמחו מחדש.
תשובה
א. בראסטות יש לכאורה חשש חציצה מדאורייתא. לכן נראה שלכתחילה אין להתיר לטבול עם ראסטות. בשעת הדחק, אם יודע הרב שאם לא יתיר לאישה לטבול כך לא תטבול כלל, וכן במקרים מיוחדים כגון בעלות תשובה וכדו', עדיף להתיר לטבול עם ראסטות.
ב. נפרט את הדברים : יש מחלוקת אם שיער הראש נדון כחלק מכל הגוף לגבי דיני חציצה, או כיחידה נפרדת בפני עצמה. להלכה נפסק ששער נדון כיחידה נפרדת בפני עצמה. ולכן בנדוננו, הראסטות לכאורה חוצצות; שהרי בדרך כלל יש חציצה בכל, או לפחות ברוב, שערות הראש, ועל כן גם אם נגדיר מצב זה כמצב של "אינה מקפידה", תהיה חציצה מדרבנן.
יש גם מחלוקת על פי מה נקבעת ההקפדה. יש אומרים שהגדרת "קפידה" היא אובייקטיבית ואינה משתנה מא ישה לאישה; אם רוב הנשים מקפידות – הדבר נחשב חציצה גם לגבי מי שאינה מקפידה. אבל לדעות אחרות, ההקפדה סובייקטיבית ומשתנה מאישה לחברתה.
בשלחן ערוך פסק להחמיר בזה, שאם דרך רוב בני אדם להקפיד בדבר מסוים, הוא נחשב כחציצה גם אם א ישה זו עצמה אינה מקפידה. ויש שכתבו שכאשר אומרים בטלה דעתה, החציצה היא מדאורייתא. על כן ,בראסטות יש לכאורה חשש חציצה מדאורייתא.
אמנם כתבנו שבשעת הדחק יש מקום להקל, וזה מפני שיש כמה סניפים להקל ,כמפורט בהערה כאן.
ג. במקרים שמתירים טבילה, צריכה האישה לנקות את הראסטות היטב ולעיין שלא נדבקו בהם לכלוכים שגם בעלי הראסטות רגילים להקפיד על קיומם. גם חשוב לציין שבמקרים שבהם מקילים, יש להקפיד לשהות במים מספיק זמן על מנת שהמים יוכלו לחדור פנימה.
ד. אם יש מצב שבו אין בראסטה חומרי הדבקה למיניהם ואין בה לכלוכים, וכן אינה בנויה בכלל מקשירת שערה אחת בעצמה (או אחת בחברתה) אלא כולה נעשית על ידי קשירת שתי שערות או יותר זו בזו, או שתי שערות בשתי שערות אחרות (וכל שכן ביותר), אין בזה בכלל חציצה ואפשר להתיר לטבול עם ראסטה כזו גם אם אינה שעת הדחק כמתוארת למעלה. זו מציאות נדירה מאוד בימינו.
מתפללים לרפואתם השלימה , בתוך שאר חולי עם ישראל:
שמואל בן ברוריה ניר רפאל בן רחל ברכה חנה בת אוריה טל שאול בן יפה החייל, איתמר חיים בן ציפי ציפורה אוראל בן דליה רות צפורה בת חנה ישי בן מרים הילל בן תמר שפרה מיכאל אלכסנדר אברהם בן שרה מלכה דוד בן רחל מאירה בת אסתר הילה צפנת בת שרה טובה שלומית בת לאה יאיר ידידיה בן מיכל בינה משה בן רחל חווה רָאנְלָה בת פָיילָא שלמה בן שולמית עובדיה בן אסתר מלכה נעם בן שלומית עודד בן חיה משה בן אסתר חיה ר' יצחק בן בריינדל גיטה חיים מרדכי פרץ בן אסתר מילכה רבקה בת שרה בלה מינדה לאה בת ליפשה
הערות הלכתיות מפורטות
שבהן ההחמרה עלולה לגרום בסופו של דבר להרחקת האישה ולכך שיותר לא תבוא לטבול או לבעיות קשות בזוגיות.
מופיע בגמרא (נדה סז ע"א-ע"ב): "אמר רבה בר רב הונא: נ ימא [=שערה] אחת – קשורה חוצצת, שלוש – אינן חוצצות, שתים – איני יודע. ורבי יוחנן אמר: אנו אין לנו אלא אחת. אמר ר' יצחק, דבר תורה: רובו המקפיד עליו חוצץ, רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ. וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד". נמצא שחציצה שהיא 'רובו המקפיד' פוסלת את הטבילה מדאורייתא, וכזו שהיא 'רובו שאינו מקפיד' או 'מיעוטו המקפיד' – חוצצת מדרבנן.
כאשר יש חציצה על כל שערות הראש אבל בשאר הגוף אין חציצה, ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לגאונים. כתב הרמב"ם (הלכות מקוואות ב, טו): "שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד, אינן חוצצין מפני שהמים באין בהן; ושערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהיה מקפיד עליה, אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שתהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפ"ע, כזה הורו הגאונים. ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער; אלא אף על פי שכל שיער ראשו קשור נימא נימא, אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אא"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו, ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שיער". הראב"ד (שם) כתב שהעיקר כגאונים.
הרי שלדעת הגאונים והראב"ד השיער נידון כיחידה נפרדת, לכן אם יש חציצה ברוב השיער והיא מקפידה על כך, הוא נחשב חציצה מדאורייתא, ואם אינה מקפידה – חוצץ מדרבנן (וייתכן שחוצץ אף מדאורייתא אם נאמר שבטלה דעתה; ראו לקמן). לעומתם, לדעת הרמב"ם השיער נדון יחד עם כל הגוף, לכן אף שברוב או בכל השיער יש דבר חוצץ, אם בכל שאר הגוף אין חציצה הרי ששערות הראש נחשבות מיעוט, ואם מקפידה אסור מדרבנן ואם אינה מקפידה לכאורה אינו חוצץ אפילו מדרבנן.
(יש להוסיף שמרש"י [נדה שם, עירובין ד ע"ב וסוכה ו ע"א] משמע שכל החילוקים בין רוב למיעוט לענין חציצה לא נאמרו אלא בשיער. אמנם תוספות בעירובין שם והרא"ש חולין [פרק ח סימן טו] והר"ן [על הרי"ף בנדה שם ז מדפי הרי"ף] ועוד ראשונים הביאו מדברי רבנו תם שהוכיח שאין הדבר כן. והריטב"א בעירובין שם פירש שגם רש"י מודה שדינים אלה נאמרו אף בגוף, אלא שסובר כדעת הגאונים, שחציצה ברובו של שער פוסלת את הטבילה מן התורה אם מקפיד עליה אף אם בגוף אין חציצה, וכדעת הגאונים. )
שלחן ערוך (יו"ד קצח, ה) וכגאונים הנ"ל (ובבית יוסף שם הביא מדברי כמה ראשונים שנראה מהם כדעה זו, ולכאורה לכן פסק כמותה שלא כדעת הרמב"ם), ובביאור הגר"א לשלחן ערוך שם הביא עוד ראיה לשיטה זו מן הגמרא.
בחכמת אדם (שער בית הנשים כלל קיט) הביא מחלוקת בשיטת הגאונים אם שערות הראש נידונות כיחידה בפני עצמה או שהן נדונות יחד עם כל שערות הגוף. אך לעניננו נראה שאין בכך נפקא מינה, כיוון שגם אם נאמר ששיער הראש נדון יחד עם כל שערות הגוף, עדיין תהיה במציאות חציצה ברובן של השערות.
הבית יוסף (יו"ד קצח, א) כתב שייתכן שנחלקו בזה ראשונים. דעת הרשב"א (תורת הבית הקצר בית ז שער ז) ורבנו ירוחם היא שאם רוב הנשים מקפידות, בטלה דעתה של מי שאינה מקפידה. הבית יוסף נימק זאת בכך שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין. לעומתם, מדברי הרמב"ם הנ"ל (הלכות מקוואות ב, טו) משמע שהכול תלוי בקפ דתה של זו, ואם היא אינה מקפדת – אינה חציצה, אף ששאר הנשים כן מקפידות [ובשיורי טהרה (ס"ק ה) כתב שלחומרא סובר הרמב"ם שהולכים אחר רוב העולם, ואם רובן מקפידות, אף שהיא אינה מקפידה, בטלה דעתה]. הבית יוסף סיים בצ"ע.
יו"ד קצח, א.
הב"ח (יו"ד קצח, א) והחכמת אדם (שער בית הנשים כלל קיט סימן .)א
שהרי הראסטות מורכבות מקשרים מהודקים בכל השיער, ולשיטת הגאונים, שכמותם פסק השלחן ערוך, נחשב מצב זה כחציצה בכולו או לפחות ברובו. ואף שבעלת הראסטות אינה מקפידה, ודאי שרוב הנשים מקפידות שלא יהיו קשרים וסיבוכים בשערן, ואם כן בטלה דעתה של מי שאינה מקפידה. לאור דברי הב"ח והחכמת אדם הנ"ל, שכאשר שייכת "בטלה דעתה" זו חציצה מדאורייתא, נמצא שהראסטות חוצצות מדאורייתא.
נפרט סניפים אלה: שיטת הרמב"ם כמוזכר למעלה, לדעת הרמב"ם (הלכות מקוואות ב, טו) השיער נדון יחד עם כל הגוף, ונמצא שלשיטתו הראסטות הן חציצה רק במיעוט הגוף. הרשב"א (עירובין ד ע"ב) הביא את מחלוקת הרמב"ם והגאונים וכתב שמסתבר כרמב"ם, ונימק: "שאין השער גוף בפני עצמו שנלך אחר רובו". ובטהרת הבית (חלק ג עמ' טו) כתב שאף שהשלחן ערוך פסק להחמיר כגאונים, אין זה בתורת ודאי אלא מספק, שהרי בכסף משנה (שם) כתב שאין הכרע במחלוקת זו, ולכן אם יש שעת הדחק יש לפסוק כרמב"ם. עוד כתבנו לעיל בשם הבית יוסף שנראה שהרמב"ם סובר שההקפדה היא סובייקטיבית. נמצא שלשיטת הרמב"ם ראסטות שהטובלת מעוניינת בהן וודאי אינה 'מקפידה עליהן' הן מיעוטו שאינו מקפיד. לפי זה, לכאורה לשיטתו, הטבילה עם ראסטות תהיה מותרת לכתחילה. (ואף אם ננקוט כדברי הרמב"ם רק באחת המחלוקות די בכך כדי לדון את החציצה כחציצה שמדרבנן בלבד שיש לסמוך בה על סניפי הקולא האחרים, ואף בלעדיהם יש מקום לומר שמוטב להתיר את הטבילה בחציצה כזו מלהביא לידי כך שהאישה תימנע לגמרי מטבילה [אלא שהכרעה זו מצריכה שיקול דעת זהיר, שכן לפעמים יש להימנע ממתן גושפנקה אפילו לאיסור קל, גם במחיר של איסור חמור ממנו שייעשה בהעדרה אך ייעשה ללא גושפנקה כזו]). אולם התרנו רק בשעת הדחק, שהרי כמוזכר לעיל, בשתי המח לוקות הנ"ל הכריע השלחן ערוך להחמיר ופסק לא כרמב"ם, ועל כן ודאי שלכתחילה אין לפסוק כשיטתו.
דברי המרדכי כתב המרדכי (שבועות רמז תשנא): "נשים שיש להם וולקשטר"ש בשערות שנעשה להם (כלילות) [בלילות] מחמת שד וסכנת נפשות לגלחו, דלא חייצי, דכיון דמהדקי טובא זה בזה הוי כבלוע ובית הסתרים דלא מטמא וכיון דלא מטמא לא חייצי. ועוד דקיימא לן שלשה נימין קשורות אינן חוצצות, אפי' לא חשבת להו כבלוע ובית הסתרים, ולא הוי כחתיכה אחת כיון דשלשה נימין אין חוצצין משום דלא מהדקי ועיילי בהו מיא כ"ש שערות טובא. [ועוד] שכיון דלא מצי לגלחן מפני הסכנה הוי רביתיה ולא חייצי, כדאמרי' פ' הערל (יבמות עח ע"ב) העובר היינו רביתיה אף על גב דלאו ירך אמו הוא". הרי שהמרדכי פסק להתיר מחמת שלושה טעמים: הטעם הראשון הוא שהשיער מהודק היטב, ולכן אין צורך שיגיעו המים פנימה משום שהמקום נחשב כבית הסתרים או כמקום בלוע; הטעם השני הוא ששלושה נימים אינם מתהדקים ולכן במצב כזה אין חציצה ; הטעם השלישי הוא שכיוון שאינן יכולות להסיר את הקשרים מפני הסכנה, נחשב הדבר כדרך גידולן של שערות אלה (שעדיף אפילו מ'אינה מקפדת', ב"היינו רביתיה" אין חציצה אפילו מדרבנן ואפילו בכולו ולא רק ברובו, ראו יבמות עח ע"א) ואין בכך חציצה כלל [האחרונים הקשו שלכאורה הטעם השני סותר לטעם הראשון, שלפי הטעם השני שלושה נימים אינם מהודקים ועל כן המים יבואו ביניהם, כאשר לפי הטעם הראשון הוא כן מהודק היטב, ועל כן ייחשב כבית הסתרים או כמקום בלוע (ראו גלות עליות ט, ב פסקא א; פרדס רימונים סימן קצח בשפתי חכם אות יא, עמוד לה ד"ה ועוד קשה). בערוך השולחן (סעיף כז) ביאר שכוונת המרדכי היא להתיר בדרך ממה נפשך: אם מהודק הוא – ההיתר יהיה מחמת בית הסתרים, וגם אם המציאות היא שאינו מהודק וממילא לא שייך להגדיר זאת כבית הסתרים עדיין יש לומר שאינה חציצה, כיוון ששתי שערות ויותר קשורות יחד אינן חוצצות] .
על פי המרדכי הנ"ל , כתב הרמ"א (יו"ד קצח, ו): "ואותן שיש להן כמין קליעות שערות דבוקות זו בזו, ונעשית בלילה על ידי שד וסכנה להסירם, לא חייצי". נמצא שהרמ"א פסק כמרדכי אך הביא רק את טעמו השלישי. עתה ננסה לדמות את המקרה של הראסטות למקרה של המרדכי. ניתן לומר שבראסטות שנעשות שלא על ידי חומרי הדבקה שייכים שני הטעמים הראשונים של המרדכי ולכן אין זו חציצה. ולפי מה שכתב הלבוש (יו"ד סימן קצח ס"ק ו) ניתן לומר ששייך אף הטעם השלישי. שהרי הלבוש כתב: "ואותן שיש להן שערות דבוקות זו בזו כמין קליעות שנעשית בלילה ע"י שד וקורין להן בלשון אשכנז מורלי"ק, שסכנה הוא להסירם והוא מתייאש שיהיו עליו עד שיפלו מאליהן ואינו מקפיד עליהן להסירן, לפיכך אינן חוצצין". הרי שהלבוש נימק שההיתר הוא
