א. אם מקיים מצות ת"ת בהרהור בד"ת
דהמהרהר בדברי תורה פטור מברכת התורה, (או"ח סי' מ"ז ס"ד)כתב השלחן ערוך חלק עליו, ותמה דהלא מקרא מלא דבר הכתוב "והגית בו (ס"ק ב')ובביאור הגר"א יומם ולילה", ולשון זה כונתו להרהור הלב, כמו שנאמר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי", וא"כ פשוט דבהרהור מקיים מצות ת"ת וחייב לברך.
ולכאורה נראה שנחלקו הבית יוסף והגר"א אם מקיים מצות ת"ת בהרהור או רק בדיבור, ודעת הב"י דבהרהור אינו מקיים מצות ת"ת, ולפיכך פטור מלברך, וע"ז חולק הגר"א וס"ל דכיון דמקיים מצוה בהרהור בדין הוא שיברך.
כתב לחלק בזה בין חלקי הלימוד ואופניו, (הלכות ת"ת פ"ב סי"ב)והרב בשו"ע הרב וחידש דאף דבודאי מקיים מצוה במחשבת התורה בחלק העיוני שבו, דהלא בלי עמל השכל ועיון הלב אינו מבין כלל את מה שהוא לומד, וא"כ פשוט דבהרהור זה מקיים הוא מצות ת"ת, אבל בגופי תורה דהיינו מקראי הקודש ודברי חז"ל וכדומה, אינו יוצא ידי חובתו אא"כ הוא מוציא בפיו, או שומע מפי אחרים, ככל מצוות שבדיבור, ולכאורה זה דעת הבית יוסף דבהרהור אינו מברך ברכת התורה.
אמנם לפי"ז עדיין קשה, דעל הרהור בחלק העיוני יהיה חיוב לברך בה"ת, ומלשון השו"ע משמע דלעולם אינו חייב לברך על ההרהור, ובמק"א ביארתי מה שנראה עי"ש, אך מ"מ מבואר דנחלקו (מנחת אשר על ת"ת סי' ו')יותר בהבנת שיטת הבית יוסף הגר"א והרב בעל התניא במצות ת"ת, אם הוי כמצוות שבדיבור, וצריך להוציא בשפתיו את מה דאפשר, כשיטת בעל התניא, או דעיקר המצוה היא בהרהור, כמ"ש והגית בו.
ב. ה' מקורות בנידון זה
ולכאורה יש לדון בזה מכמה מקורות בדברי הגמ' והראשונים, להראות פנים מסבירות לכאן ולכאן.
א. הנה בברכות (ט"ו ע"ב):
"אמר רב יוסף מחלוקת [אם צריך להשמיע לאזניו או לא] בקר"ש דכתיב שמע ישראל, אבל בשאר מצות דברי הכל יצא [אף אם לא השמיע לאזנו], והכתיב 'הסכת ושמע ישראל', ההוא בדברי תורה כתיב".
ומבואר לכאורה, דבת"ת לא רק דבעינן דיבור, אלא לדברי הכל בעינן נמי שישמיע לאזניו, ואינו מקיים מצוה בהרהור בלבד, ולא כשיטת הגר"א, ובאמת (וכיו"ב כ' מהרש"ם כתב בפני יהושע שם דבת"ת בעינן שיוציא בשפתיו וישמיע לאזניו (נ"ג ע"ב), אך זה חידוש עצום שלא מצינו בשום מקום, ובעירובין בדעת תורה סי' מ"ז ס"ד) מצינו רק דאמר שמואל חיים הם למוציאיהם בפה, אבל לא מצינו שצריך להשמיע לאוזנו כדי לקיים מצות ת"ת. ומה מאד שמחתי בראותי בשיטה מקובצת שם שכתב "כלומר לא בא להשמעת האוזן, אלא לכונת הלב לשינון", ומבואר בדבריו דמאחר דבד"ת כתיב, אין כונת הפסוק לשמיעת אזנים כלל, אלא לשמיעת הלב והבנתו, והדברים מפורשים יותר בדברי הריטב"א שם "כלומר לא בא להשמעת האוזן אלא לכונת הלב לשינון, והיינו בהרהור אעפ"י שאינו מוציא בשפתיו", הרי דס"ל כהבנת הגר"א דבת"ת לא צריך דיבור כלל, אלא עיקרו בהרהור הלב.
ב. במס' אבות (פ"ג משנה ב'):
"מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר, שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו'".
וכתב רש"י, "כלומר שהוא מחשב בדברי תורה, כי נטל עליו שכר על אותו העסק", הרי דהמחשב בד"ת מקבל שכר. ויתירא מזו כתב שם רבינו יונה:
"ר"ל שיושב ומחשב בתורה, כי על המחשבה נותנין שכר כמו על העוסק בדיבור, שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו, כי השותק ומחשב בתורה, כאילו נטל עליו עול התורה בהגיון".
הרי דהמחשב ומהרהר בתורה, הרי הוא כאילו עוסק בה בדיבור ממש, וזה מקור גדול לשיטת הגר"א. אמנם לכאורה יש לתמוה, מה ראו לפרש כך את דברי המשנה, ומהי"ת לחדש שכונתה לחדש דהמהרהר כמדבר, ולכאורה לא באו אלא לומר דאפילו אחד שעוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר.
ונראה ברור, דכל הרבותא דאפילו אחד שעוסק בתורה הקב"ה קובע לו שכר, אינו אלא משום שדרכו של אדם כשהוא לומד לבדו, שאינו מוציא ד"ת בפיו אלא מהרהר בלבו, דאין דרכו של אדם לדבר אל עצמו, ולכן הו"א שאין לו שכר, דאל"כ תמוה ביותר, מה בין שנים שעוסקין בתורה לאחד, והלא אף בשנים כל אחד נושא אלומות שכרו לבדו, וע"כ דבשנים שלומדים מדברים הם זל"ז משא"כ באחד, ולזה הביא מהא דישב בדד וידום וכו', דגם המהרהר מקבל שכר, ודו"ק כי אמת הוא.
ואמנם עיי"ש ברבינו יונה שהביא אח"כ את פירוש הרמ"ה לאפוקי מזה, וגם הרמב"ם מפרש דאיירי בדיבור אלא שהוא דיבור חלוש, ועיי"ש ברשב"ץ שכ' בדעתו דאכן בשתיקה אין לו שכר, ושכן דעת הרמ"ה, ושרבינו יונה חולק, וכפי שנתבאר.
ג. בספר יראים (מצוה כ"ז) כתב דבכלל תרי"ג מצוות התורה, נמנית מצות "ושמתם את דברי אלה על לבבכם", "פירשו שימה, שיזכור ד"ת וישימם על ליבו תמיד, ויהגה בהם בלבבו, וכל שעה ושעה שחושב אדם בדברי תורה וחושב בלבו, מקיים מצות ושמתם", הרי דבהרהור בדברי תורה יש בה מצות עשה בפני עצמה [אמנם הכוונה כאן לעיון התורה, שבו מודה הגר"ז דמקיים בו מצוה בהרהור הלב כנ"ל].
ד. במסכת חגיגה (ג' ע"א) מסופר על שני אילמים שהיו יושבים בבית מדרשו של רבי, ומנידים שראשם ומניעים שפתותיהם, והתפלל עליהם רבי ונרפאו, ונמצא שהיו בקיאים בהלכות וספרא וספרי ובכל התלמוד, אמר מר זוטרא, קרי ביה "למען ילמדו", ודנו שם בסוגיה אם אילם חייב בראיה, דאפשר דבעינן שיהיה יכול ללמד אחרים, דלמען ילַמדו קרינן ביה עי"ש, ומכל מקום מבואר שם דאילם הלומד תורה קרינן ביה "למען ילמדו", ואם כן מסתבר שהוא בכלל ולמדתם ודו"ק בזה.
ה. בשלחן ערוך (או"ח תקנ"ד ס"ג) מביא המחבר יש מי שאוסר להרהר בדברי תורה בתשעה באב, ומקורו בס' האגור (שו"ת מהרי"ל בשם מהר"י מולין (סי' תתמ"ז) סי' ר"א), אך אין מזה ראיה לענינינו, ואין שום הכרח שתלוי אם יש מצות תלמוד תורה בהרהור, דבאמת אין האיסור ללמוד תורה בתשעה באב משום מצות תלמוד תורה, דהרי מותר ללמוד דברים שיש בהם צער, וכל האיסור הוא משום שמחת הלימוד, דפקודי ה' ישרים משמחי לב, ובזה כתבו הפוסקים די"ל שאסרו חכמים מלבד הלימוד בפה אף את ההרהור, ואפשר שדנו עוד אם אסרו גם לימוד שאינו ניכר, ואין היכר לשמחתו, דהרי לא אסרו את שמחת הלב בתשעה באב, אלא מעשה של שמחה, ואפשר עוד שלא אסרו הרהור בדברי תורה, דהוי גזרה שרבים אין יכולים לעמוד בו, ומכל מקום נראה דאין מזה ראיה כלל למה שנחלקו, אם יוצא ידי חובתו בתלמוד תורה בהרהור הלב.
ג. "הגיון" מהו
והנה הגר"א כתב דבודאי יש מצות הרהור בתלמוד תורה, דהלא כתיב "והגית בה יומם ולילה", והגיון זה הרהור הלב הוא כדכתיב הגיון לבי, ואף הרב בשולחן ערוך כנראה מודה בהנחה זו, דהגיון פירושו הרהור, אלא דכתב דמכל מקום צריך גם להוציא בפיו, דכתיב נמי "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" עיי"ש.
אך באמת נראה דאין זו הנחה מוסכמת, דסתם הגיון שבתורה ובדברי הנביאים הרהור הלב הוא, אלא נראה דנחלקו בו רש"י ואבן עזרא בכמה מקומות בספר תהילים, ונפרטם:
א. בפרק א' (פסוק ב') נאמר "ובתורתו יהגה יומם ולילה", כתב רש"י "כל לשון הגה בלב הוא כדכתיב הגיון לבי", ובאבן עזרא כתב "ומילת יהגה בלב וכו', גם בפה כמו ולשוני תהגה צדקך", הרי דלדעת רש"י הוי לשון מחשבה, ולדעת אבן עזרא יש במשמעו גם לשון דיבור.
ב. בפרק ב' (פסוק א') נאמר "ולאומים יהגו ריק", וברש"י "יהגו בליבם ריק", ובאבן עזרא "יהגו ריק בדיבור כמו ולשוני אם יהגה רמיה".
ג. בפרק ה' (פסוק ב') נאמר "אמרי האזינה ה' בינה הגיגי", וכתב רש"י "כשיש בי כח לשאול צרכי לפניך [אמרי האזינה], וכשאין בי כח להתפלל לפניך והדאגה עצורה בלבי, בינה הגיגי, הבן הגיון לבי", הרי רש"י לשיטתו דהוי לשון מחשבה.
ד. בפרק ט' (פסוק י"ז) נאמר "הגיון סלה", ובאבן עזרא "זה אספר באמת".
ה. בפרק ל"ז (פסוק ל') נאמר "פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט", וכתב רש"י "יהגה תחילה בליבו חכמה וכו', ואחר כך לשונו תדבר משפט", הרי דאפילו כאשר משמעות הכתוב הוא על פיו, מכל מקום מפרש רש"י דלשון הגיון על מחשבת הלב הוא.
ו. פרק ס"ג (פסוק ז') "באשמורות אהגה בך", וברש"י "אהגה בך - אחשב בך".
הרי דרש"י מפרש בכל מקום דלשון זה על מחשבת הלב קאי, וכדעת הגר"א, אך האבן עזרא נוטה לפרשו גם על הדיבור.
"כי כל ימינו פנו (פרק צ' פסוק ט')אך לכאורה רש"י סתר דברי עצמו בתהלים בעברתיך כלינו שנינו כמו הגה", פרש"י "כמו הגה - כדבור הממהר לכלות" [וכעין זה כתב שם ראב"ע], הרי דכאן פרש"י דהגה הוי לשון דבור, וצ"ע.
ובתרגום מצינו שני פירושים למילה יהגה, לשון רננה דמשמע דיבור ושירת פה, בפרק א' פסוק ב' "ובאוריתא מרנן יומם ולילי", ולשון "רגיגה" הוא תאות הלב, כנאמר באקדמות "צבי וחמיד ורגיג", בפרק ב' פסוק א' "ואומיה מרגיגין סריקותה".
ונראה דלשון רננה מוכח מפרק צ"ב פסוק ד' "עלי הגיון בכינור", הרי דיש הגיון לשון שיר וזמר, ועיין שם באבן עזרא ובמצודות שהכוונה לשירה בפה, ועיין עוד בתרגום דברים ה' י"ח "לא תתאוה, לא תירוג" ודו"ק בכ"ז.
"לעולם ילמד אדם ואחר כך יהגה", ופירש רש"י יעיין, (ס"ג ע"ב)ועיין עוד ברכות וזה לשיטתו בכל הני מקומות [אמנם באמת לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ובלשון חכמים מצינו גם "ההוגה את השם באותיותיו", שהוא לשון דיבור ואכמ"ל].
אמנם מדברי הרמב"ם יש ללמוד לכאורה, דלשון זה אין פירושו בהרהור, אלא מבואר במשנה דאם כתב ב' אותיות על שני (ק"ד ע"ב)לשון קריאה הוא, דבשבת כותלי בית, "ואין נהגין זה עם זה פטור", ופירש הרמב"ם שם בפירוש המשניות "נהגים - נקראים, מן והגית בו", הרי דפירש הפסוק והגית מלשון קריאה, ואף שיש לטעון דאין הכוונה לקריאה בפה, ואפשר דקאי על קריאה בלב, ומכל מקום חזינן שאין פירושו עיון והרהור הלב גרידא, אלא לשון קריאה שסתמו בפה וי"ל.
"הלומד ואינו עושה שכר (פ"ה משנה י"ד)אמנם יש לעיין בדברי רש"י באבות הליכה בידו", שכתב רש"י "שאינו לומד כלום אלא שומע מאחרים", וצ"ע דהלא אף בהרהור יש מצות תלמוד תורה, לשיטתו ד"והגית" לשון מחשבה הוא, וא"כ זה ששומע מאחרים, ק"ו שמצות תלמוד תורה בידו, ולמה אין לו אלא שכר הליכה.
וצ"ל דאין כוונת רש"י דשומע ומבין, אלא דבאמת אינו לומד כלום, אלא שבא לשמוע את המיית הלימוד בלבד, ואינו משים ליבו אל דברי התורה להבינם כלל, אלא שבא לשמוע אחרים לומדים, ומ"מ שכר הליכה בידו, דאף בזה יש ענין של כבוד התורה, ועיין עוד ברש"י ברכות (ו' ע"ב) אגרא דפירקא ריהטא, דאם אינו יודע לאוקמי גירסא ולחזור על מה ששמע, אין לו אלא שכר הליכה, וכעי"ז כוונתו כאן, ודו"ק [ועיין שם ברבינו יונה פירוש אחר במשנה].
"ואל ישעו בדברי שקר, אל יהגו (שמות ה' ט')ועוד מקום עיון יש בדברי רש"י וידברו תמיד בדברי רוח".
שכתב דהמהרהר בדברי (כלל ט' סעיף י')אחרי כתבי כל זאת ראיתי בחיי אדם דן אם הגיון הוי לשון דיבור, (אות ד')תורה פטור מברכת התורה, ובנשמת אדם ונקט כשיטת שלחן ערוך הרב דת"ת הוי מצוה שבדיבור, ולא כשיטת הגר"א עי"ש, ונתבאר בעזהי"ת דכבר נחלקו הראשונים בדבר זה, אם סתם הגיון הוי לשון דיבור או לשון מחשבה כמבואר.
