(קונטרס "עלי זכרון" חשון תשע"ו)
אישה צדיקה היתה בירושלים מרת דבורה הרמן. מיוחדת ומצטיינת בעשיית צדקה וחסד. היתה אוספת כסף לצדקה ובראש חודש שולחת כסף למשפחות עניות שיוכלו לשלם שכר לימוד לתלמוד תורה. היתה מבשלת אוכל ושולחת לעניים וגלמודים. חתנים וכלות עניים היו מקבלים ממנה טלית ושמלה ל"שבת אחר החתונה", בה הכלה הולכת לבית הכנסת. שיא פעילותה היה בל"ג בעומר במירון. מיד אחרי אסרו חג של פסח החלה לארוז בשקים את כלי השתיה, הסירים והפרימוסים עבור ההילולא במירון ושלחה אותם על ידי חברת "חיים אטיק" למירון. שבוע אחרי פסח כבר נסעה לרבי שמעון בר יוחאי כדי להכין את המקום לבאים. עד חג השבועות שהתה בגליל, בצפת ובטבריה, אצל רבי מאיר בעל הנס. כשהיתה חוזרת לירושלים היתה או מרת: "אי"ה לשנה הבאה יבוא רבי שמעון אלינו!"
במלחמת תש"ח, כל הדרכים היו סכנה ממש, אין יוצא ובא. אך היא לא מוותרת על מירון, הולכת בתוך אש הפגזים ל"אגד" לשאול על אוטובוס למירון, שם לועגים לה... הולכת למחנה שנלר, מבקשת מהמפקדים שיעמידו לרשותה משוריין. הם דוחים אותה בלך ושוב... משראתה שאין סיכוי לנסיעה התאכזבה עמוקות ופלטה מפיה: "בלי ל"ג בעומר אצל ר' שמעון חיי אינם חיים ."
אותה שנה היה ל"ג בעומר ביום חמישי. ביום שישי, תחת מטר פגזים באה אל בתה, מרת גיטל קולסקי במקלט ביתה וביקשה ממנה מעט מרק עבור אישה אחת בשוק "מאה שערים" שאין לה מה לאכול. לקחה עימה סיר "יושקע" ושמה פעמיה אל השוק, בדרכה ראתה יהודי בשם ליהמן, בעל חנות במאה שערים, הזהירתו לבל ילך ברחוב. כשהוא שאל אותה "ומדוע את הולכת ברחוב?!" השיבה שהיא חייבת להביא אוכל לאישה מסכנה. הלה הלך לכיוון "בתי ורנר" ונהרג מפגז שנפל על בית הכנסת "אושפיצין" ברחוב חסד לאברהם. כשנכנסה לשוק, פגז נוסף נחת בסמוך לה. היא נפצעה קשה ואיבדה את ההכרה. השכנים שנחפזו להצילה הורידו דלת מחנות סמוכה והובילוה לבית החולים האנגלי. שם שכבה בין חיים למוות. לפנות ערב, בעת הדלקת נרות שבת יצאה נשמתה, למחרת ל"ג בעומר!
