המקור הקדום ביותר למנהג אמירת אקדמות
בקהילות אשכנז נהוג מקדמת דנא לומר בחג השבועות פיוט מיוחד לפני קריאת התורה. פיוט זה נאמר בארמית ומתחיל במילים "אקדמות מילין". מנהג זה הוזכר בספרי רבותינו הראשונים, ומובא במחזורים ישנים כבר במאה הי"ג דהיינו לפני כ800 שנה. במנהג זה נכרך מעשה מופלא. וננסה לסקור את תולדות המנהג מחברו והמעשה המופלא שנקשר בהם.
בספר המנהגים לרבי אברהם קלויזנר שהיה רבם של גדולי בעלי המנהג האשכנזיים נאמר "בשבועות אומרים הדיברא אקדמות מילין אחר סיום פסוק ראשון דקריאת התורה שהוא בחדש השלישי באו מדבר סיני". מנהג זה הובא גם בספרי תלמידיו רבי אייזיק מטירנא (ספר המנהגים) ור' זלמן יענט. ואף המהרי"ל אבי מנהגי אשכנז שחי באותו דור כותב בספר המנהגים שלו (הלכות שבועות ד"ה [ג] ש"צ) "במגנצא אין אומרים שום דיברא רק יום ראשון אקדמות מילין בסיום פסוק בחדש השלישי".
שם מחבר האקדמות, ותוכן האקדמות
בספרי המנהגים הללו לא הוזכר שמו של מחבר הפיוט אבל באקרוסטיכון [ראשי התיבות הראשונות בכל משפט] של הפיוט אנו מוציאים את שמו "מאיר ברבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים אמן וחזק ואמץ". רבי מאיר חי לפני כ900 שנה והיה מרבותיו של רש"י, כמובא בסדור רש"י (סי' קעד, ושבלי הלקט סי' רצ) "ושמעתי מפי אותו צדיק, והנהגתי אני במקומי". ונפטר בחייו שהרי מביא פירושים בשמו בפירושי הנ"ך, (הושע ו ט, עמוס ג יב, ותהילים עג יב), בתוספת התואר "זכר צדיק לברכה".
תוכן הפיוט מתחיל בבקשת רשות, ואח"כ ממשיך בשבח להקב"ה שברא את העולם רבבות המלאכים וצבא השמים העומדים ומשרתים אותו, ופחד והדרת גאונו, ושליטתו בכל העולמות, ושבח עם ישראל שחביבים עליו מהמלאכים, שלומדים תורה, ותפילתם מתקבלת, ומתואר מה שיקרא לעתיד לבא בקיבוץ עם ישראל, בהתנקמות בשונאי עם ישראל ובשכר הצדיקים בסעודת הלוויתן.
פיוט האקדמות הוא 'רשות' למתורגמן ולכן נאמר בארמית
רבים וטובים ניסו להסביר מה טיבו של פיוט זה ולמה נאמר בארמית, ונאמרו השערות רבות בעניין זה. ההסבר הנכון הוא שפיוט זה הינו פתיחה ורשות למתרגם, שהרי בזמנם היה נהוג לתרגם את פסוקי התורה תוך כדי הקריאה בה, קודם התרגום היה אומר המתרגם פתיחה בארמית שהיא שפת התרגום. יתכן שזהו שריד למנהג זה. סברא זו מתקבלת יותר לאור דברי התוספות (מגילה כד ע"א ד"ה ואם, ראה גם במחזור ויטרי לתלמידו של רש"י סי' קו) שבזמנם נהגו לתרגם רק בפסח ובשבועות. וכזכר למנהג זה נותרה לנו הפתיחה של מתרגם הקריאה בחג השבועות.
במחזורים מאותה תקופה מובאים עוד פיוטים שבארמית שכנראה אמר המתרגם תוך כדי קריאת התורה. סמוך לעשרת הדברות נאמר הפיוט "ארכין ה' שמיא", ויש מקומות שהוסיפו פיוט לפני כל אחת מעשרת הדיברות כגון "ארעא רקדא" לפני אנכי ה' א=לוקיך, ו"אמר יצחק לאברהם אביך", לפני כבד את אביך ואת אמך. ואת הפיוט "יציב פתגם" אמרו אחרי הפסוק הראשון של ההפטרה. מנהגים אלו הוזכרו גם מספרי המנהגים שהבאנו לעיל. גם במחזור ויטרי שלפנינו עמ' 335 הובא פיוט קצר הדומה בתוכנו לאקדמות, ואח"כ מובא התרגום לכל עשרת הדברות, ואחר כל דיבור מובא פיוט קצר בענין אותו דיבור.
מקור קדום נוסף למנהג זה
מקור קדום נוסף למנהג זה נמצא בדברי המהר"ם מרוטנבורג רבם של כל בני הגולה (שו"ת (פראג) ח"ד סימן נט) "שאלת אם הקורא בתורה יכול לומר [בחג השבועות בקריאת עשרת הדברות לאחר קריאת כל דבור ודבור היו אומרים פיוט הנקרא "דברא" ע"פ תרגום ירושלמי "דברא קדמא ה", ונודע לנו י"ז דברות והן לדיבר הראשון והשני והתשיעי ב' לכל אחד ואחד, לדיבר השלישי והשביעי ג' לכל אחד ואחד, ולשאר הדיברות, אחד לכל אחד ואחד] "דברא", הא אמר סוף פרק בני העיר (ל"ב ע"א) "הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה". [בסוגריים, דברי המהדיר].
מחלוקת הפוסקים אם לומר את האקדמות קודם הברכה, או אחריה, או אחר הפסוק הראשון
כאמור המנהג הקדום היה לקרוא את ה"אקדמות" אחר הפסוק הראשון של קריאת התורה בחג השבועות. כמו שהבאנו לעיל מספר המנהגים לרבי אברהם קלויזנר שהיה רבם של גדולי בעלי המנהג האשכנזיים, ומשאר הגדלים בעלי המנהג, אך לאחר זמן ערערו חלק מהפוסקים ובראשם הט"ז (סי' תצד סק"א) על מנהג זה, וטענו שאמירת ה"אקדמות", נחשבת כהפסק בקריאת התורה בין ברכות העולה בתורה וקודם אמירת שלושה פסוקים, והרי אפילו לדבר בדברי תורה אסור (סי' קמו סכעיף ב), וכ"ש בשבח זה שאינו מעני י ן הקריאה כלל. ולכן יעצו לאומרו קודם ברכת כהן העולה לתורה.
בתחילה היתה התנגדות רבה לשינוי המנהג הקדום לומר את האקדמות אחר הפסוק הראשון, ובתשובות הנמצאות בידינו אין כמעט אחד מגדולי הפוסקים של האריך בנימוקים הלכתיים להשארת המנהג על מתכונתו הישנה. הראשון שעסק בכך היה ה"שער אפרים" אבי אמו של החכם צבי ובשו"ת שלו (סי ') האריך להוכיח שאין לשנות מהמנהג, רוב התשובה שנשלחה לונציה שבאיטליה עוסקת בשאלה האם בי"ד ספרדי יכול לפסוק בויכוח שיש בקהילה אשכנזית האם לומר את ה"אקדמות" אחרי הפסוק הראשון, או לפניו כדי שלא יהיה הפסק, או שהם פסולים לדון בכך כיון שהם לא נוהגים לומר "אקדמות", ודעתם נוטה שלא להפסיק ולאמרו אחר שהתחיל לקרוא בתורה. ואם ניתן להם להכריע יבטלו את כל מנהגי האשכנזים כיון שהם הרוב. ומאריך שם להוכיח שאין לבטל את המנהג שהוא מנהג וותיקים ואין כח ביד אדם לבטלו, ומצדיק שיש לאמרו אחר הפסוק הראשון. ובכוונה קבעו אותו במקום זה, כיון שמיד אחר הברכה הרי זה הפסק שאסור ודאי לעשותו כמו שאין להפסיק בשיחה בין ברכת המוציא לאכילת הפת, ואחר הפסוק השלישי או השני נחשב שכבר גמר את מעשה הקריאה, שהרי יוצא ידי חובת קריאה אחרי שלוש פסוקים (ס"י סי' קמ), וי"א אחרי שתי פסוקים (מהרי"ק סי' קעח). ולכן תיקנו אחרי פסוק ראשון שהוא באמצע קיום המצווה. וכך נפסק גם בחק יעקב בגליון השו"ע לר' יעקב ריישר. ובבאר היטב (תצד סק"ב) כתב שאין להשגיח בדברי החק יעקב ויש לנהוג כט"ז, וכן מנהג פולין. ובשו"ת שבות יעקב לבעל החק יעקב הובאה תשובת תלמידו 'רגרשון קאבלענץ מיום ב' ו' חשון תע"ח, ובה האריך להצדיק את דברי רבו לקיים את המנהג הישן ודלא כט"ז. ומסביר שם שתיקנו לאמרם אחר פסוק ראשון משום שהוא על שבח התורה ואין לשוררו אלא כשהתורה פתוחה ולכן צריך להמתין עד אחר התחלת הקריאה דאין לפתוח הס"ת עד אחר הברכה ובין ברכה לקריאה אין להפסיק.
אף במגן אברהם שחי דור אחרי הט"ז (ריש סי' קמו) משמע שנהג לאמרו אחר הפסוק הראשון כמנהג הישן. והפנים מאירות (ח"ג סי' לא) כתב "ודע לך כי נהירנא בימי חורפי שרצה רב אחד לנהוג כדעת הט"ז ולא הניחו הקהל לשנות מנהגם ואני ג"כ כל ימי לא הנהגתי כמותו וכל המשנה ידו על התחתונה. ועל טענת הט"ז שיש בכך הפסק, השיב הפנים מאירות שכאשר גם הבעל קורא מפסיק בקריאת התורה ומתחיל לשורר ואח"כ קורא בתורה והכל שומעים את הקריאה מהבעל קורא אין בכך הפסק, ומותר להפסיק בעניין זה כמו שמפסיקים לקרובץ (ראה טור סי' סח). ואין כאן חשש ברכה לבטלה דדומה כמו שמברך על המזון המוציא והתחיל לאכול דמותר להפסיק ולדבר באמצע אכילה והמפורסמות אין צריכין ראיה שמנהג זה נתיסד משנים קדמוניות לפני איתני וגאוני ארץ והלבוש מביא מנהג זה. ופיוט זה הוא שיר ושבח גדול שקיימו וקיבלו עליהם דורות ראשונים שהיה חביב בעיניהם מרוב קדושתו. ואפילו לאליהו אין שומעין לבטל המנהג ומנהג עוקר הלכה ק"ו בהקדמות לשורר שיר הקדוש הזה שאין כאן עקירת הלכה על כן אין לבטל המנהג ולדעתי המבטל פוגע בכבוד ראשונים".
אך למרות זאת ברבות הזמן ובפרט לאחר פסיקת המשנה ברורה (סי' תצד סק"ב), התקבל תיקונו של הט"ז למנהג, והיום נהגו רוב קהילות ישראל לאומרו קודם ברכות הכהן העולה לתורה.
אחד הפוסקים החשובים שהצדיק בזמנו את השארת המנהג על מתכונתו הישנה, דהיינו שיש לומר "אקדמות" אחר ברכת הכהן וקריאת הפסוק הראשון, הוא האליה רבה, ובדבריו נמצא טעם מעניין למנהג זה. וז"ל "נמצא נדפס בלשון אשכנז ישן נושן מעשה באריכות דעל מה תיקנו אקדמות, וכו', וכיון שהמעשה היה במדבר לכן תיקנו לאמר אחר "במדבר סיני" זכר לנס".
הנוסח הקדום ביותר של המעשה המופלא שהוזכר באליה רבה, שבגללו תוקן אמירת פיוט האקדמות
כבר לפני כ-400 שנה אנו מוצאים מעשה מופלא בנוסחאות שונות המתאר כיצד נכתב פיוט זה, תחת הכותרת "מגילת רבי מאיר".
מעשה זה הוזכר בקיצור בספר בית יער הלבנון לר' אברהם יגל מחכמי איטליה (נפטר שפג והתכתב בהלכה עם גדולי דורו כרמ"ע מפאנו, ועוד, והזכיר בדבריו כתב ששלחו רבני צפת מרן הבית יוסף המבי"ט ועוד, לרבני איטליה על פריצות גדר ביין נסך וריבית ושטענז), שנמצא בכת"י, וקטעים ממנו הודפסו במקומות שונים, וז"ל "ולקהילות הקדושות בני אשכנז נמצא מגילה אחת אשר קצתם נוהגים לזכרם בשבועות... מזכרון נס נעשה ליהודים בארצות אשכנז במקום מלך עריץ אשר לקול כומר אחד אשר... בכשפיו הרג והכה... ביהודים מכה רבה והיה מבקש להשריש ביצתם מארץ החיים והתכנסו כל קהילות היהודים אל המלך ושאלו זמן להביא גם המה איש בפרץ ויוכל להלחם עם הכומר ההוא בפעולותיו ודבריו ובזמן המקובל מהמלך הביאו איש עתי מבני עשרת השבטים אשר דבר בחכמתו על כומר ההוא והציל היהודים מידו". בתיאור זה לא מוזכר "מדבר", וכ"כ הוא לא מוזכר בנוסחא שהופיעה משנת תנ"ד (1694) ואילך, [ראה להלן], ולכן בהכרח שלפני האליה רבה הייתה נוסחא אחרת.
לאחרונה התגלתה גרסא מפורטת למעשה, והיא הגרסא הקדומה ביותר שלפנינו, שהועתקה ותורגמה בשנת ש"צ (כת"י פריס – כי"ח 152/7 'ס(3243 במכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבבית הספרים הלאומי) מכתב יד קדום יותר שנכתב באידיש, ע"י ר' ישראל כהן, ונדפסה בשנת ת"כ. ובה מתבאר למה הייתה כוונת האליה רבא. כיון שהסיפור ארוך נעתיק אותו בקיצור ובראשי פרקים.
"בימי הקיסר אנדיס מרטין די לאנצי [בשנת ד"א תע"א] היו בעולם מכשפים רבים, ונתחברו יחד ובנו גלגל אחד, וקשרו אליו בחכמתם שד אחד. וכאשר רצו אנשים ללמוד את חכמת הקסם היו יושבים על אותו גלגל, והשד היה בוחר אחד מהם כשכר ועושה בו כל חפצו והורגו, ושאר התשעה היה מלמדם מלאכות קסם וכשפים, והיו רבים שעשו כך, ולמדו ממנו את חכמת הכישוף. פעם אחת באו עשרה יהודים לאותו גלגל, ואחד מהם שחשש שיבחר בו השד כשכר קרא קריאת שמע. והשד שפחד מכך כעס ושבר את הגלגל והרג את שאר תשעת היהודים.
אחד תלמידיו של אותו שד היה כומר גדל קומה וכושי, ורצה לנקום על שבירת הגלגל ע"י יהודי. והרג בכח כישופו שלושים אלף ושמונה מאות וששים יהודים, ע"י נגיעה קלה במצחם. והתלוננו אצל הקיסר, והסכים הכומר המכשף להפסיק, בתנאי שבתוך שנה יבוא איש מהיהודים וילחם עמו ואם ינצח את הכומר יפסיק להרגם, ואם הכומר ינצח יהרוג ח"ו את כל היהודים. והיהודים פחדו מאד והתפללו וצמו ונתנו צדקה וחזרו בתשובה.
אחר זמן התגלה לחכמים בחלום שהאיש שיכול להלחם עם אותו כומר הוא אחד מבני עשרת השבטים הנמצאים מעבר לנהר סמבטיון שזורק אבנים כל השבוע ונח בשבת. ובעצה אחת החליטו לשלוח את רבי מאיר החזן עם מלווים שילך אל מעבר לנהר סמבטיון לקרוא לאותו איש. ועבר לבדו את הנהר בשבת מחמת הפיקוח נפש שבשליחותו. וכשהגיע לשם רצה בית הדין של השבטים לדון אותו לסקילה על שחילל שבת. וכשראו את איגרתו שהגיע מחמת פיקוח נפש. והפילו בני עשרת השבטים גורל מי ילך להציל את היהודים ועלה הגורל ליהודי פיסח זקן וקטן שנקרא דן, ועבר את הנהר בשבת מחמת הפיקוח נפש, ורבי מאיר נשאר שם כיון שלא היה בחזרתו היתר של פיקוח נפש, ואף גיטין לא כתבו לנשותיהם כיון שענין זה לא דחה את השבת, ונשארו נשותיהם עגונות.
כשהגיע אותו יהודי זקן למקום בו אמורה להתקיים המלחמה בכישוף עם הכומר, התקבצו לשם הקיסר היהודים וגויי הארץ. בתחילה יצר אותו כומר בכוחות הטומאה נס [דגל] של נחושת כבד שכדי לסחוב אותו צריך שבעה אנשים, וע"י כישוף זרק אותה לאדמה ונבלע ולא ניכר מקומו. ואמר לזקן שינסה להוציא את הנס מהאדמה, והזקן אחר שרחץ ידיו הצליח בנס להוציא את הנחושת ולזרוק אותה באוויר לגובה רב, ואמר לכומר שינסה להורידה ואם לא יצליח יהרגנו וראשו יהיה תלוי על אותה נחושת, ואח"כ יוליך אותה עם גויותו למדבר ויקברנה שם במקום שלא ייוודע לאיש, ולא הצליח אותו כומר להורידה.
אח"כ עשה הכומר ניסיון שני וברא שני אבני רחיים גדולות טוחנות, ואח"כ עשאם בכישוף לחתיכות מפוררות בידו. והזקן אמר שבכח הקב"ה יכול גם הוא לעדשות כן, ובתחילה עשה מאותם פירורים הר גבוה, ונפח אח"כ באפיו והתחלק ההר לשנים, וגיבלם – לש אותם ונעשו משני חלקי ההר שני רחיים גדולות מהראשונים שעשה הכומר, ואח"כ פוררם לחול דק, ושוב יצר מהם רחיים, והכומר רצה להוריד את הרחיים ולא יכל.
