זהו סיפור על חסידות סלונים של מעלה. הרבי זצ"ל אהב מאד ניגונים קדושים, ותמיד היה מי שהלחין ניגון חדש לקראת חג השבועות. אחד המלחינים המוכשרים ביותר בחצר הרבי היה חסיד צעיר, שכמה מניגוניו התקבלו בעבר אצל הרבי. יום אחד קיבל החסיד הצעיר מכתב, ובו בשורה קשה מאוד: הוא נקרא לשרת בצבא הפולני, מה יעשה? לא היה לו כסף כדי לשלם שוחד ולהשתחרר מהצבא, לכן הוא קבל על עצמו כל מיני קבלות, והרבי ברך אותו. ובכל זאת, בהגיע יום הגיוס, נאלץ החסיד הצעיר הזה להיעקר מביתו, להתרחק מחצרו של הרבי, וללכת לצבא. לפני שהתייצב בפני הממונים הוא הגיע לרבי. הרבי נאנח מעמק הלב: "כפי הנראה", אמר, "רוצים משמים להעמידך בפני ניסיונות. אני מברך אותך שתצליח לעמוד בכל הניסיונות".
הבחור הצעיר חויל. עברו שנתיים, ובערב שבועות הגיע החייל, החסיד הצעיר לסלונים, לבוש מדים. הרבי שמח לקראתו וקבל אותו ליחידות בחדרו. זמן רב נשאר הבחור בחדרו של הרבי, דמעות נשפכו שם כמים, אבל גם ניגון מרטיט ושובה לב, הושר שם מפי החייל בהיכלו של הצדיק, וזה בזמן שחסידים רבים המתינו בחוץ כדי לקבל את ברכת הרבי.
בהתלהבות, בשירה ובריקודים ובשמחה, התקבל חג השבועות בסלונים. החסידים שעמדו סביב שלחנו של הרבי נגנו ניגונים ישנים וגם חדשים, ושמעו תורה מפי הצדיק. כל הלילה למדו תורה, וכאשר הגיעה האשמורת השלישית של הלילה ואורו של יום החל עולה, עמדו הרבי וקהל חסידיו לפתוח בניגון החדש לכבוד חג השבועות. ניגון שבו יקבלו את התורה הקדושה. מי החסיד שהניגון שלו התקבל על הרבי? כולם היו מאד סקרנים. והרבי? הביט בחייל הצעיר, ואמר לו בפני כל החסידים: "ספר כיצד נולד בלבך הניגון הקסום והנשגב ששמעתי מפיך בשעת ההתייחדות".
החייל נעמד על רגליו, והחל לספר: "כשהלכתי לצבא, אמרתי בלבי: אני הולך לחיות בין נכרים, ובהם לא מעט שונאי ישראל אבל אלחם על יהדותי בכל מחיר. אעשה כל אשר מפקדי הצבא יטילו עלי. אבל לא אחלל את השבת, ובשר טרף לא אכניס לפי, ואשמור את כל מצוותיו יתברך. זה לא היה קל, אבל בסייעתא דשמיא הצלחתי למצוא חן בעיני מפקדיי והם התייחסו אלי בכבוד. כולם, חוץ ממפקד אחד נמוך דרגה שהיה שונא ישראל הקצין הזה נטפל אלי והציק לי מאד. פעם אחת, בשבת שלפני חג השבועות, ציווה עלי הקצין הזה ללכת לגינה שליד הקסרקטין, לחפור באדמה ולהכין ערוגות. הוא ידע שאני נזהר מחלול שבת... 'סליחה', אמרתי לו: 'עם כל הכבוד הראוי היום שבת ואסור לי לחלל אותה'. הקצין התרתח. 'פגעת בכבוד המלכות', אמר. הוא העמיד אותי למשפט. גזר הדין היה שעלי לקבל מאה מלקות. את יום בצוע גזר הדין קבע הקצין לחג השבועות, ופקד שכל החיילים היהודים שנמצאים בגדודי יהיו נוכחים בשעה שאוכה עם המגלב, למען יראו וייראו. ציוו עלי להשתטח על הארץ. העמידו עשרה חיילים גויים שעל כל אחד מהם הוטל להכות אותי עשר מכות – בכל הכח. שכבתי על הארץ, רועד מפחד, ואז נזכרתי שחג השבועות היום. נזכרתי בניגונים ששרים בסלונים. ולפתע החל להתנגן בלבי ניגון חדש, והתחלתי לשיר אותו מתוך שמחה על כך שזכיתי להיענש ולמסור את הנפש כדי לשמור את השבת קודש, ולא לחללה.
שרתי, כאשר הונחתה עלי מכה, נחרדתי, כאב לי נורא, אבל התגברתי וחיזקתי את קולי ושרתי בכל כוחותיי: 'לפיכך, לפיכך אנחנו חייבים להלל...' המכות המשיכו לנחות עלי בזו אחר זו; אבל כמעט ולא חשתי כאב. הייתי שקוע לגמרי בתוך הניגון. לאחר סיום מאה המלקות, העידו בפני כמה מהמלקים שהניגון המס את לבבם, והם לא היו מסוגלים להלקותני בכל כוחם..."
הרבי מסלונים עמד על רגליו בכוונה לצעוד לעבר המקווה, והורה לחסיד באזני כולם: "נגן לנו את הניגון, ובניגון זה של מסירות נפש נקבל את התורה הקדושה!"...
