(יקותיאל יהודה גנזל)
רבות אפשר לספר על דמותו הגדולה, התמירה והטמירה של הגה"צ רבי יחזקאל שרגא דוד היילפרין זצ"ל, רב דחסידי צאנז בשכונת רמות ומראשי ישיבת 'שפע חיים' צאנז, לצעירים, בירושלים. שהסתלק לעולמו במוצאי השבת האחרונה, לאחר מחלה קצרה וקשה. ובכן, הרבה ניתן לספר על איש נשגב זה שהילך בארץ וראשו הגיע השמיימה. אולם אני רוצה לשתף במשהו אישי שנצרב בתוכי וכל אחד מאיתנו יכול לקחת את זה ככלי עצום לחינוך צאצאיו (ותלמידיו ).
אני רוצה לחזור לאותה שנה מופלאה בה למדתי כתלמיד בשיעור ג' בישיבה לצעירים כשה'מגיד שיעור' בבקיאות היה הגריש"ד היילפרין, הריני כפרת משכבו. ולא, לא אספר על השיעורים הבהירים, על הגאונות ועל ההסברה. אני רוצה לספר לכם על נערים צעירים שובבים שמטבע הדברים, במיוחד בשיעור בקיאות הנמסר אחר־הצהריים, נוהגים לא פעם להפריע לשיעור באמצעים כאלה ואחרים. בדרך כלל, התגובה של איש החינוך היא אמוציונלית. הוא מעיר, מאיים, זועק וזורק. וחוזר חלילה. ומה שקורה הוא – שהוא בעצם 'יורד' ו'משפיל' עצמו לרמתם של הבחורים הצעירים . רוח אחרת היתה בשיעוריו של הרב היילפרין. הוא היה מתיישב, מוסר את השיעור בקול נעים ומתמקד בתלמידים המקשיבים. מבחינתו הוא לא ראה ולא שמע, אף אחד מעולם לא מפריע, אף אחד לא מדבר ולא מתלחשש. אפס (מדובר בכוחות נפש אדירים וכבירים). בהתחלה הבחורים הצעירים שמגלים את הדבר, שמחים לנצל את דפוס השיעור כדי לקיים חיים משל עצמם. אבל מהר מאד הנפש מתחילה לפעול. ההרגשה שהרב היילפרין הצליח לטעת בנו, התלמידים הצעירים, באי־התייחסותו העקבית והאיתנה ) בלי ליפול אפילו פעם אחת( היתה שהשיעור ומגיד־השיעור נמצאים הרבה־הרבה מעל לשובבות נעורים. כביכול 'לא מתאים' ו'לא נאה' בכלל להתייחס למי שמפריע או מדבר או לא מקשיב. פשוט לא מתאים! ס'פאסט נישט ! וזה עבד. לא כטריק אלא באמת. מהר מאד הבנו שמי שמנחיל לנו את מסכת פסחים, הוא יהודי מורם השוכן הרבה קומות מעלינו ולא כזה שתוך רגע נוריד אותו לרמה שלנו . הגבורה הזו, השלווה הרוחנית והחיוך שצוחק על כל העולם – לא משים מעיניי עד היום - - .
