"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית"
בפסיקתא איתא 'ותאמר לה חמותה איפה ליקטת וגו' ותאמר שם האיש אשר עשיתי עימו היום בועז, תני בשם רבי יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית, לפי שמזכהו לחיי העולם הבא', ע"כ דברי הפסיקתא.
עוד מצינו במדרש רבה (פרשה ה ס"ט) 'ותאמר לה חמותה איפה ליקטת היום, תני בשם רבי יהושע יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי: שם האיש אשר עשיתי עימו היום, ולא אמרה אשר עשה עימי, אלא אשר עשיתי עימו, הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עימו בשביל שהאכילני פרוסה אחת ,' ע"כ דברי המדרש רבה.
ומה הן אותן פעולות רבות וטובות שעשתה רות עם בועז בכך שקיבלה ממנו, מבואר במדרש זוטא 'שם האיש אשר עשיתי עימו, עימי אין כתיב, אלא עימו, ללמדך שיותר ממה שבעל הבית עושה עם עני, העני עושה עם בעל הבית, הבעל הבית קונה לו מצוה אחת, העני קונה לו עשר מצוות, פתוח תפתח (דברים טו ח), נתון תתן לו (שם פס' י), ולא ירע לבבך בתתך לו (שם), לא תאמץ את לבבך (שם פס' ז), ולא תקפוץ את ידך (שם), והחזקת בו (ויקרא כה לה), וחי אחיך עמך (שם פס' לו) ,' ע"כ דברי המדרש זוטא.
נמצא שפסוק זה מלמדנו יסוד גדול, שבעצם התוכן הפנימי של המעשים, אינו כפי מה שנראה לעיניים, אדם נותן צדקה לעני, הוא בטוח שהוא זה שנותן לעני ואילו העני מקבל ממנו, אך ההסתכלות הפנימית כפי איך שחז"ל מגלים לנו, היא בדיוק להיפך, שהעני מעניק ונותן לבעל הבית, הרבה יותר ממה שבעל הבית נותן לו.
וכן מבואר בגמרא בבבא בתרא (דף י.) דאיתא 'שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם, אמר לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום', ע"כ דברי הגמרא.
ומבואר מתוך תשובת ר' עקיבא לטורנוסרופוס הרשע, שלא רק בפועל יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, אלא שזו אכן כל תכלית מצות צדקה, לא כפי מה שנראה בפשוטו שהעניים יוכלו להתפרנס , שהרי הקדוש ברוך הוא יכול לפרנסם בעצמו לבד, אלא כל המטרה של מצות צדקה היא לטובת העשיר שינצל על ידי זה מדינה של גיהנום, ורק ממילא נמצא שמתפרנסים העניים על ידי זה.
עוד מצינו כעין זה בפרשת צו (ויקרא פרק ו), שיש מצות הוצאת הדשן, שצריך הכהן להוציא הדשן מעל המזבח, ופשטות הענין הוא שהכהן יסייע שלא יצטבר הדשן על גבי המזבח.
אמנם מבואר בגמרא ביומא (דף כא.) שבכל יום תורמין את המזבח תרומת הדשן, שהוא חותה מן הדשן במחתה בין רב בין מעט ונותנו במזרחו של כבש ונבלע שם במקומו, והיא היתה תחילת העבודה בשחרית, והנה כיון שהדשן של תרומת הדשן היה נבלע במקומו, לא היה צורך להוצאת הדשן כדי לנקות המזבח, כיון שהיה יכול הקב"ה לעשות שיבלע כל הדשן במקומו, וכמו שהדשן של תרומת הדשן נבלע במקומו, ולשם מה נצטוה הכהן להוציא את הדשן.
ומוכרח שלא היתה מצות הוצאת הדשן אלא כדי לזכות את האדם במצוה, ואפילו שהיו יכולים להגיע לאותה תוצאה בלא מעשה הכהן על ידי שיבלע במקומו, מ"מ התורה רצתה לזכות את הכהן במצוה.
וכן מצינו בעוד כמה מצוות, כמו במצוות נשיאת הארון, שלנו נראה שהנושאים מסייעים לארון ה' לנוע ממקומו, והלא כבר נאמר בגמרא (סוטה דף לה.) שהארון נושא את נושאיו, ואם כן נמצא שהארון סייע לנושאים אותו, ולא הם סייעו לארון, והוא היפך מה שנראה לנו בעינינו הפשוטות.
כך הוא גם במצות שמירת שבת, בפשטות הענין נראה שאנו שומרים את השבת, אבל כבר נאמר שכאשר אנו שומרים את השבת, הרי השבת שומרת אותנו, וכמו שאמרו (פרקי דר' אליעזר פ"כ) 'אדם שמר את השבת בתחתונים, והיה יום השבת משמרו מכל רע', ולכך אין אומרים "שומר עמו ישראל לעד" בשבת (כמבואר ברוקח ובמחזור ויטרי), כיון שאין אנו צריכים שמירה בשבת, משום שהשבת שומרת אותנו.
שוב אנו רואים שאין ההסתכלות הפשוטה שלנו נכונה גם בטעמי המצוות, שלא רצה הקדוש ברוך הוא שנשמור את השבת אלא שעל ידי זה היא תשמור אותנו.
חידושים וביאורים בהלכה ובמוסר לפרשת השבוע
ממורינו ראש הישיבה הגאון רבי ישראל מאיר דרוק שליט"א
