את הזהירות הגדולה שיש לנקוט משיפוטיות וחריצת דין - "אל תדון את חברך ", הפנמתי כבר בילדותי, מתוך חוויה מעצבת שנחקקה בזיכרוני.
בתלמוד תורה 'יסודי התורה' בתל אביב שבו למדתי, שימש כמנהל ר' משה טורג - אדם מיוחד שעסק בחינוך באהבה גדולה, התמסרות מוחלטת ומתוך תחושת שליחות חזקה. בכיתתנו היה תלמיד שהתנהגותו הייתה בעייתית באופן קיצוני. מעבר להפרעות השגרתיות, ל'קונצים' שעשה ולהשתוללויות, היו גם אירועים חריגים - כמו המקרה בו זרק בתסכולו כיסא אל עבר חלון, ששבריו התפזרו בכל הכיתה. המנהל, ברגישות ואכפתיות, קרא לנו מדי פעם וביקש שנתקרב אל אותו תלמיד ונסייע לשלבו ולהעלותו על מסלול חיובי יותר. גאה לומר שבמידה רבה נענינו לבקשתו. אני וחבר נוסף היינו מזמינים אותו לבתינו בימי ראש חודש, כאשר הלימודים הסתיימו מוקדם , ובהזדמנויות אחרות. שיחקנו עמו והתחברנו אליו, אך מעולם לא זכינו להזמנה ל"ביקור גומלין" בביתו.
יום אחד החלטנו להפתיעו. ביררנו את כתובת מגוריו באחת משכונות דרום תל אביב וצעדנו לכיוונו. כשהתקרבנו למקום, נגלה לעינינו בית עלוב ומוזנח, שבקעו ממנו צעקות רמות. לא חשבנו שיהיה זה הרגע הנכון לדפוק על דלת הבית, והמתנו בחוץ. כעבור דקות אחדות, נחרדנו לראות אישה הנמלטת מהבית בריצה כשאחריה בעלה האוחז בידו מחבת... שניות ספורות לאחר מכן, יצא גם חברנו בריצה. כשהבחין בנו, קפא על מקומו וחזר לביתו בוש ונכלם. נכנסנו אחריו ומצאנו בית דל- שני חדרים בלבד: באחד סלון, מטבח ומזרנים פזורים בערבוביה, ובשני - מזרנים בלבד. חברנו טמן ראשו בכרית וייבב. ניסינו לנחמו ולעודדו , אך הוא סירב לקבל תנחומים ורק ביקש: "לכו". עזבנו את המקום בתחושה קשה, כשלבנו גדוש רחמים כנים על מצבו הקשה של חברנו. למחרת, כששיתפנו את המנהל במה שחזינו , הוא פרץ בבכי ואמר בקול חנוק: "אחח... כמה שאסור לנו לדון אף אחד! כמה שאסור לשפוט. פשוט אסור!". המנהל עשה אתנחתא קלה, ניגב את דמעותיו ואמר: "הענשנו אותו בחומרה, כעסנו עליו ועל התנהגותו, ומי חלם שזה מה שהוא עובר. מי ידע שכאלה הם חייו".
