בתשנ"ג (1993), בזמן הרעב הנורא בסודן, האו"ם הקים מרכזי חלוקת מזון. קווין קרטר, צלם עיתונות, ראה ילד רעב זוחל באיטיות לעבר מרכז המזון. הוריו הלכו קדימה, והילד נחלש מכדי לעמוד בקצב. הוא זוחל על הארץ, שוב ושוב. ואז קרטר רואה מחזה מצמרר: נשר מתקרב ועוקב אחרי הילד. הצלם המתין עשרים דקות שהנשר יעוף, אך הציפור נשארה. היא התקרבה עוד ועוד. קרטר מצא זווית צילום מושלמת ובלי להבריח את הנשר, עמד עשרה מטרים מהילד וצילם.
התמונה זכתה בפרס פוליצר היוקרתי לצילום השנה. אך אז התעורר זעם ציבורי אדיר: איך לא עזרת לילד? ראית ילד רעב ואפוס כוחות ובמקום לתת לו אוכל או לסייע לו – צילמת? קרטר הבין את חומרת מעשהו. הוא כתב: "אני נשבע שלעולם לא אזרוק מזון, לא משנה מה טעמו. אני מתפלל שה' ישמור על הילד הקטן הזה. ומתפלל שיהיה רגיש יותר ממני לעולם סביבו, שלא יהיה עיוור כמוני מהטבע האנוכי ומהאינטרסים האישיים. אני מקווה שהתמונה תהווה תזכורת תמידית לאנשים כמה ברי מזל אנחנו, שאין לקחת דברים כמובנים מאליהם". ארבעה חודשים לאחר קבלת הפרס, הוא נטל את חייו. לא יכול היה לחיות עם האשמה והבושה.
סיפור מזעזע, אך הלקח חיוני: קל לנו להיות שקועים במטרה שלנו – "התמונה המושלמת" – עד שמפספסים את העיקר! הוא היה כה מרוכז בתפיסת הרגע הדרמטי, ששכח את היסוד הבסיסי ביותר – לעזור לילד רעב! כמה פעמים אנחנו שקועים במה שנראה לנו חשוב – ההישגים שלנו, האינטרסים שלנו, ה"תמונה המושלמת" של חיינו – ומפספסים את השליחות האמיתית? את ההזדמנות לעזור לנפש אחרת? הסיפור ממחיש כיצד אפשר להיות עיוור למה שהקב"ה שולח לנו. הצלם ראה הזדמנות לפרס – במקום לראות ילד הזקוק לעזרה דחופה.
