שאלה מזעזעת הגיעה לשולחנם של רבותינו חכמי ההלכה, בעקבות מעשה מרטיט שאירע בשואה הנוראה.
ביום מן הימים, הנאצים ימח שמם וזכרם, ריכזו קבוצות ילדים יהודים לשם מיון: מי לעבודה בבתי חרושת ומי למוות. המיון נעשה על ידי רופא, שבאישון לילה נכנס לחדר שבו נמו הילדים הקדושים את שנתם, ובדק אותם במראה עיניו בעודם ישנים. על מנת שידעו הארורים למחרת מי לחיים ומי למוות, הסיר הרופא את הכיפות מראשי הילדים שנשלחו למשריפות, וכך השכם בבוקר נשלחו הילדים בלי הכיפות 'אל הקץ' – לכבשנים.
ויהי בחצות הלילה, ראובן, אחד מהילדים ששהו בחדר, קם ורצה לצאת לנוחיות ולברך אשר יצר. לפתע הבחין כי ראשו מגולה, והחל בחיפושים אחר כיפתו... (כמובן שלא ידעו הילדים מאומה ממזימת הזדון של הרשעים). משלא מצאה, החליט שמאחר וחברו שמעון, עטוף ממילא בשמיכה מעל ראשו, אם כן יוכל ליטול את כיפתו למספר רגעים (שהרי בין כך ראשו היה מכוסה), ומיד כשישוב יחזירנה לו. וכך עשה. נטל ראובן את כיפת שמעון, יצא לבית הכסא, אלא שבשובו נרדם מתוך תשישות כח, כשעל ראשו מונחת הכיפה של חברו!
אתא בוקר. באו הארורים ושלחו את כל מגולי הראש לרציחה, וביניהם אף את שמעון. למחרת נודע לראובן את פרטי התכנית של הנאצים. הוא הוכה בבהלה ונפשו דאבה עליו כשגילה כי כיפתו הוסרה על ידי הרופא הנאצי, ובזה שנטל את כיפת חבירו, בעצם הוא נשאר בחיים, אך התייסר ארוכות וליבו נקפו כל הימים שבגרמתו הומת שמעון חברו הטוב.
כשזכה ראובן להימלט משיני האריות ועלה ארצה, ניגש אל אחד מחכמי ישראל ונפשו בשאלתו: האם נחשב אני כגורם מוות ליהודי? וכן שאל, האם זקוק לכפרה מחמת מעשיו? שאלה זו התגלגלה אל מו"ר שליט"א, והשיב כי לכאורה לא חטא ראובן במאומה, שהרי לא נתכוין להרע ח"ו לשמעון, ומה עשה?! ובפרט שנרדם מתוך עייפות רבה ודעתו לא היתה צלולה עליו. אלא שמצינו ב'נודע ביהודה' (ח"א או"ח סימן ל"ד ) שכתב כי השולח שליח לסחור בשוק, והשליח נהרג בדרך – צריך המשלח כפרה, כיון שעל ידי שליחותו נהרג השליח. ואף על פי שלא נתכוין להרע לשליח, בכל זאת מאחר שעל ידו נהרג השליח צריך המשלח כפרה! ולכאורה, הוא הדין בנוגע לשאלתנו, שצריך ראובן כפרה אך מאידך גיסא, יש לחלק, שלגבי נידון דידן הרי ראובן הסיר את הכיפה מראש שמעון כדת וכדין, וקיים בזה מצוה שנאמרה בשולחן ערוך (או"ח סימן ב', ו') "ולא ילך ד' אמות בגילוי ראש", (וראש חבירו היה הלא מכוסה ). ודומה הדבר למבואר במשנה ברורה (סימן א' סק"ב) אדם רוצה ליטול את ידיו מיד בקומו משנתו, אך אין לפניו אלא את הנטלה והמים של חברו – אם ברור שיתן תיכף מי נטילה אחרים תמורת המים שנוטל מחבירו – מותר לו ליטלם. ואין נידוננו דומה לשליח הנשלח ללכת בדרכים, שהם בחזקת סכנה. ולפיכך, הסיק מורנו הרב, כי בנידון דידן, שכלל וכלל לא היה צריך ראובן להעלות על דעתו שעקב הסרת הכיפה ימות שמעון, ועשה מצוה בפעולתו, מסתבר שאינו צריך כפרה.
