טענתה של מרים הנביאה

טענתה של מרים הנביאה (שיחות קודש תש"מ כרך ג, עמ' 488)

בפרשתנו מסופר על הצרעת שמרים הנביאה, אחות משה, לקתה בה אחרי שדיברה עם אהרון אחיה על משה אחיהם: "וַתְ דַ בֵר מִׁ רְ יָם וְאַה רֹן בְ מֹשֶ ה עַל אֹדוֹת הָאִׁ שָ ה הַכֻשִׁ ית א שֶ ר לָקָ ח, כִׁי אִׁ שָ ה כֻשִׁ ית לָקָ ח". רש"י מביא את הרקע לדברים. זה היה אחרי שאלדד ומידד התנבאו. מרים שמעה את ציפורה, אשתו של משה, מגיבה: "אוי לנשותיהן של אלו, אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפרש בעלי ממני". שיחתה של מרים עם אהרון עסקה אפוא בפרישותו של משה רבנו.

למה להזכיר?

מרים, שהייתה צדקת, לא התכוונה חלילה לדבר בגנותו של אחיה, כפי שרש"י מוסיף: "ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו, כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חברו". ובכל-זאת, על-אף היעדר כוונה רעה, נענשה מרים בצרעת, ואנו אף מזכירים זאת בתוך שש הזכירות היום-יומיות: "זָכוֹר אֵת א שֶ ר עָשָ ה ה' אֱ -לֹהֶיךָ לְמִׁ רְ יָם בַדֶ רֶ ךְ, בְ צֵאתְ כֶם מִׁ מִׁ צְ רָ יִׁם". מדוע התורה מצווה להזכיר בכל יום את גנותה של מרים, והלוא התורה אינה מדברת אפילו בגנות בהמה טמאה (בהעדפת לשון עקיפה: "ומן הבהמה אשר איננה טהורה"); כל שכן כשמדובר במרים הנביאה, שהייתה בעלת זכויות רבות?!

תועלת לעם

אלא שהאִׁ זכור הזה נועד להעביר עוד מסר, חיובי, הטמון בפרשה זו. דבריה של מרים באו מתוך הערכתה הגדולה למשה ולציפורה אשתו, שכונתה "האישה הכושית" מפני שהייתה נאה בתורה ובמצוות, כדברי רש"י. מרים חשבה כי פרישותו של משה מאשתו אינה נכונה, דווקא מפני שידעה את רום מעלתם. היא חשבה: כמה טוב שייוולד להם עוד ילד, שבוודאי ידמה להוריו ויאיר את עם ישראל בצדקותו. איזו זכות ואיזו תועלת יפיק מכך העם כולו. אלא שהדיבור הזה היה בבחינת חטא, מפני שמרים, שעמדה במדרגה גבוהה, הייתה צריכה להבין שמשה שונה מכל העם, והוא אכן נדרש לפרישות. ובכל-זאת, אף שלקתה בצרעת עיכב הקב"ה את מסע העם, עם המשכן ועם ארון הברית, במשך שבוע ימים, עד שנרפאה.

מסר נצחי

אולם אף-על-פי שלא היה נכון לדבר כך כלפי משה, יש בדבריה של מרים מסר והוראה לכל איש ואישה בישראל, על החשיבות הגדולה שבהבאת עוד ילד יהודי לעולם. קיומו של עם ישראל מושתת על בנים ובנות העוסקים בתורה ובמצוות, ילדים החיים כיהודים בחיי היום-יום שלהם. על-ידי כך נעשֶ ה העם כולו חזק יותר, חי יותר ו'יהודי' יותר.

כל יהודי מפיץ סביבו אור א-לוקי, ככתוב "נר ה' נשמת אדם". האור הזה מאיר את חשכת הגלות. וכאשר מתרבים עוד ועוד נרות יחידים, נעשֶ ה לבני ישראל "אור במושבותם" עוד בתוך הרגעים האחרונים של הגלות, וזה מקרב את ביאת משיח צדקנו.