ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים (י,לא) (הרב צ. מנדלסון)
"ויאמר אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים" ובתרגום אונקלוס, על כן ידעת כדהוינא שרן במדברא וגבורן דאתעבידן לנא חזיתא בעינך, והיינו דהכתוב מדבר על כך שראה יתרו בעיניו את כל הגבורות שנעשו לישראל במדבר.
ויש לעיין, דאם אכן הכתוב מדבר על ראייתו של יתרו את גבורות ה', מהו שאמר והיית לנו והרי היה לו לומר והיית לך לעיניים. והנראה, דהנה ידוע הדבר שבכל דבר המביא לידי התפעלות ישנם רמות שונות של התפעלות, שכן הרואה עניין זה לראשונה מתפעל הוא עד מאוד, ואילו זה שכבר ראה זאת מספר פעמים מתפעל פחות, ואלו הרגילים לכך וחיים בצלו כל הזמן התפעלותם פגה והם אינם מתפעלים מן העניין. וטעם הדבר הוא, שכן ככל שהאדם מתרגל לחיות עם הדבר, אפילו עם מדובר בנס מיוחד או במשהו לא שגרתי הוא מתרגל לדבר וממילא פוחתת תחושת הגבורה והנס שבדבר כלפיו.
ולפ"ז י"ל דיתרו שהגיע למדבר וחזה בגבורות ה' שהיו במדבר, כגון בקומו בבוקר הבחין במן שיורד להם לישראל מן השמים התפעל כולו מרוב התרגשות ולא האמין למראה עיניו, וכך היה עם יתר גבורות ה' שאירעו לישראל במדבר, וישראל שהבחינו ביתרו ובהתרגשותו הגדולה מאותם ניסים, ראו כי אכן המדובר הוא בניסים גדולים ונדירים, אלא שההרגל הפך להם הדבר לידי הרגל חיים ולא הבחינו בגבורות ה' דיי צרכם. וזהו שאמרו לו ליתרו, שהתפעלותו מאותם ניסים שאירעו להם במדבר הייתה להם לעיניים, לישראל, שכן בזכות כך ידעו ישראל להכיר בגבורות ה' ולהעריכם כראוי.
הכל תלוי בעין טובה
כדי להבין נסביר ע"פ משל. צבי אחד נאחז בקרניו ביער עבות בלי יכולת להיחלץ מההסתבכות בעצי היער. חשב הצבי מחשבות כיצד יוכל להינצל מן הפח שנלכד בו. לאחר מחשבה הוא הגיע למסקנה, שעליו לעקור את היער כולו, ואז הוא יוכל לעבור את הדרך בשלום מבלי להסתבך שוב בענפי העצים הרבים העומדים בדרכו. הוא החל לרקוע ברגליו ולהכות בקרניו כדי להפיל את העצים, אולם כל עמלו היה לשווא. הוא כמעט לא התקדם בדרכו למרות מאמציו הרבים. הזדמן לשם פיקח אחד ואמר לו: לשווא כל עמלך, כל שנות חייך וכל כוחותיך לא יספיקו לך כדי לעקור את היער כולו. רק פעולה אחת ויחידה תוכל לעשות, אם רצונך לעבור את היער מבלי להסתבך עליך לקצץ את קרניך. אז תוכל לעבור בשלום את היער והעצים לא יפריעו לך כלל.
הנמשל, ישנם בני אדם שאין להם תוכן פנימי. דרך התנהגותם בחברה בינות לאנשים היא ע"י לשון חריפה וקרניים מחודדות. הם יודעים להשפיל את זולתם וע"י כך הם מדמים שיוכלו לעבור את חייהם, תוך כדי הטלת אשמה על אחרים. לדעתם הם תמיד צודקים והאחרים הם החוטאים. אולם עליהם לדעת שדרך זו לא תצלח. הדרך היחידה והנכונה היא שהאדם יכיר בלבו פנימה שעליו לתקן את מידותיו ועליו לשים רסן לתכונותיו הגרועות ע"י קציצת קרניים ותיקון המידות באופן שאחרים לא ייפגעו ממנו. עליו לשפר את מבטו על הזולת. לאחר פעולה זו הכל יגיע לתיקונו, העולם יישאר שלם, וגם האדם עצמו ישיג את שלמותו הרוחנית. אם מעוניינים לעבור בשלום את החיים, הדומים ליער, יש צורך להחדיר ללב שהכל תלוי בגישתו של האדם עצמו לחיים. ככל שהוא ייטיב את דרכו ויתבונן בזולת בעין טובה, גם דרכו שלו תתנהל למישרין.
