"על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו..." (ט, כג) (יחי ראובן)
רבי חיים מוולוז'ין אומר פשט יפה, ונבארו באופן מוחשי על פי משל:
יהודי נוסע מבני ברק לירושלים והוא אמור להגיע לירושלים תוך חמישים דקות. בשעה ארבע הוא יוצא מבני ברק ובארבע וחמישים הוא בירושלים, אם אין פקקים בדרך כמובן... איפה הוא נמצא בשעה ארבע ועשרים? ליד שדה התעופה. ובארבע וארבעים? ליד טלז סטון. ובארבע וחמישים? אז הוא מגיע לירושלים. עתה נצייר לעצמנו שבאותה דרך נוסע תינוק המוחזק בזרועות אמו. לו אותו תינוק יכול היה לדבר והיינו שואלים אותו: "היכן אתה נמצא כעת?" היה משיב: "בידיים של אימא". אם היינו שואלים אותו בשעה ארבע ועשרים היכן הוא נמצא, שוב היה משיב: "בידיים של אימא". היינו אומרים לו משה'לה, אנחנו עכשיו ליד שדה התעופה בלוד, והוא היה אומר: "אני לא בבני ברק ואני לא בלוד, אני בידיים של אימא!" כי מעבר לזה הוא אינו יודע דבר. כך גם בני ישראל בעת הליכתם במדבר: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו"! מבחינתם, בכל מסע ומסע הם נותרו באותו מקום - בידיו של הקב"ה.
זה הרי נורא נוראות! וזה צריך להיות יסוד לכל יהודי כל ימי חייו. בכל שלב ושלב בחיים, לדעת כי "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", אל לך לדאוג כלל כי כל העת הנך נמצא "בידיים של אבא". שמעתי פעם מרבי חיים סטוצ'ינר מעשה שהיה עם רבי חיים עוזר שעמד ליד ה"חפץ חיים", ולידם עמד בן אדם שלישי. פנה רבי חיים עוזר אל היהודי השלישי ושאל אותו כשהוא מצביע על ה"חפץ חיים": "ר' איד, אתה יכול לומר לי על יד מי הוא עומד?" ענה הלה בפשטות: "הוא עומד על ידינו". "לא!" אמר רבי חיים עוזר, "ה"חפץ חיים" אינו עומד לידינו אלא ליד הקב"ה! הוא חי בכל עת ובכל רגע עם הבורא ואינו מסיח דעתו ממנו!"
