"מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמור תנה לנו בשר ונאכלה" (יא, יב-יג) ואילו היה משה ההורה והיולד, כלום לא הייתה נשאלת הפליאה, "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה"? כלום האפשרויות משתנות ? התירוץ הוא, כי אף אם האפשרויות לא משתנות, אבל השאלות לא קיימות. אילו היה משה רבינו ההורה והמוליד של כל העם הזה, לא היה מתפלא. כי כשחייבים למצוא פתרון, מוצאים אותו, כפי שאמנם בא דרך נס השליו.
ההורה והמוליד, הוא מחויב, הוא דואג. בטבעו הוא שלא ימצא מנוח עד למציאת פתרונו. משה רבינו, על כל מחויבותו לצוואת "נחה את העם הזה" (רש"י כאן), דאגת הורים לא הייתה לו, כי אינו הורה ויולד. אי מא, לא תנוח ולא תשקוט, עד למציאת פתרון צאצאיה. דאוג תדאג לכל אחד מצאצאיה, גם אם שישים ריבוא המה. ומשה רבינו, על כל גדלותו, אינו אימא או אבא. אי מא או אבא, לעולם לא יאמרו "אין לי פתרון", וישובו למסלול חייהם... כך ברא הקב"ה את ההורים. מי שאינו הורה, גם אם הינו משה רבינו, אין לו בטבעו דאגת הורים. מה שהקב"ה השיב למשה רבינו, הוא שיחד עם הטלת משימת ה"לך נחה את העם הזה" (רש"י כאן), חייבים לעבור אל משה רבינו, גם התכונות של "הורה" ו"יולד". ולהורה ויולד, נמצאים תמיד פתרונות עבור כל צאצאיו, אף ע"י פלאות.
