ואכלתם לחמכם לשובע (כ"ו - ח ' ) (סיפורי צדיקים עלון 153 )
הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א היה ממעט באכילה, לא היה בא אל פיו יותר מכף אוכל אחת, ואגב כך היה גם מולח את התבשיל, עד שלא יכול איש לטעום ממנו עוד. מסופר: יום אחד ישבו רבי ישראל עם מחותנו הרה"ק רבי חיים מקוסוב זיע"א בסעודה שערכו לכבודם. הרבי מקוסוב אכל כדרך כל אדם ואילו הרבי מרוזין כדרכו לא טעם מכל המאכלים אלא משהו בלבד, מפני מה מחותן אין הוא אוכל? ש אלו רבי חיים., השיב לו רבי ישראל: לפני שירדנו לעולם הזה, התנינו תנאי עם הגוף שאין אנו יכולים להתחבר עמו, אלא אם כן יהיה נהנה אלא הנאה מעטה בלבד מצורכי הגוף הנחוצים, הגוף הסכים לכך, וכל הזמן הוא מקיים תנאי זה .
מששמע זאת הרבי מקוסוב, הניח מידו את הכף, הרחיק את הצלחת מעמו והפסיק לאכול. שאול הרבי מרוזין: מפני מה אין הוא אוכל? האם גם גופו נטל על עצמו תנאי דומה ? לא, השיב רבי חיים בחיוך, עם הגוף שלנו לא התנינו כל תנאי, ולכן אנו נוהגים להאכילו לפי צרכו. אבל עכשיו נתיישב לי דבר, שעד היום היה לי קשה, כידוע בליל שבת קודש, שיהודי חוזר מבית הכנסת, שני מלאכים מלווים אותו, והוא מקבל את פניהם ב"שלום עליכם מלאכי השרת", בזמירות, בתהילות ובתשבחות, אבל מיד פוטר אותם וקורא: "צאתכם לשלום מלאכי השלום". והדבר מוקשה: מפני מה הוא משלח אותם מהר כל כך, למה הוא לא מניח להם לשבת וליהנות עמו בשעת הסעודה? אלא התירוץ הוא: אין אדם יכול לאכול בשעה שמלאכים יושבים לצידו, שאין דבר אוכל בא אל פיהם.
ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו. (כו ח)
שואל רש"י הרי לפי החשבון של חמשה על מאה (כפול 20), היה צריך להיות מאה על אלפיים, ולא על רבבה, אלא שאין דומה אם מועטים עושים את המצווה לרבים העושים, וכוח הרבים גדול בהרבה. וכן אמר הרב לתלמידיו, שאם כל התלמידים לומדים יחד, אז כוחם רב ביותר.
