"ואם בחקתי תמאסו" (כו, טו) ("ליקוטי אמרי אבות")
מואס באחרים העושים שונא את החכמים (רש"י)
כדי להמחיש עד כמה חמור עונשו של המזלזל בכבוד תלמידי חכמים, מובא סיפור נורא שאלמלא הודפס על ספר בידי אחד מגדולי העיר בגדד, אי אפשר היה להאמין שהדברים התרחשו במציאות.
בספר "ליקוטי אמרי אבות" על מסכת אבות, מספר המחבר שהיה מגדולי בגדד, בשם ספר מעשי חייא: מעשה שהיה באברך אחד, בנו של גביר מופלג וגם חתנו של עשיר גדול, והיה האברך ההוא עשיר בעצמו, והקדיש כל עתותיו רק לתורה, וכעץ שתול על פלגי החכמה והתבונה היה יושב בתמידות בהתבודדות בחדר סגור ומסוגר במשך כל שעות היום ולא יצא מדלתי ביתו החוצה.
יום אחד ביקר הקיסר בעיר קראקא ותהום כל העיר לקראתו והכל רצו אל רחובה של עיר לראות את המלך ולברך את הברכה הראויה. האברך ההוא לא רצה לבטל תורתו ולילך החוצה, ורק כאשר רכב המלך ברחוב היער הציץ מחרכי חלון חדרו החוצה, כדי לברך 'אשר חלק מכבודו לבשר ודם'. והנה באותו רגע ממש נפלה פתאום אבן אחת מכיוון ביתו של האברך על סוסו של המלך. הדבר עורר סערה עצומה. הכול חפצו לדעת מי העז לפגוע בחיי הקיסר? מי ההין לעשות זאת? השוטרים עטו על הבית ולא מצאו בו רק אדם אחד, והוא האברך שישב ולמד כל היום.
כמובן שהאברך טען שידו לא הייתה במעל, אבל המלך בהיותו בטוח שהוא הוא החוטא, לא התחשב בטענותיו וגזר עליו עונש מוות.
כל יהודי העיר לא נתנו שינה לעיניהם כי הכירוהו מקרוב וידעו בו שהוא צדיק תמים, ומה לו ולפשעים כאלה, שיגרו מכתבים לכל שרי המלוכה, ביקשו והתחננו על נפש האברך, עד שהחליט המלך לשאול את פי רב העיר, ואם ילמד עליו זכות, ישאירוהו בחיים. להפתעת הכל, שתק רב העיר ולא דיבר מילה לזכותו, ויהי לפלא אדיר וכל מי שראה השתומם ונחרד, והאברך הוצא להורג.
והנה, לאחר ביצוע פסק הדין, ביקש רב העיר להביא את ההרוג אל בית הכנסת וכאשר עמדו נושאי המיטה ליד בית הכנסת, ניגש הרב אל המת ויען בו: מצווה אני עליך בגזירת התורה קום ועמוד וייוודע לעם סיבת מיתתך, למען לא ירננו כל העם, ותשתיק מעלי את תלונות בני ישראל. ולתדהמת הכל, קם וישב המת במיטתו לעיני כל הרואים, ואמר: אנכי נשמת פלוני שזרק את האבן הראשונה על ירמיה ו הנביא, ולכן שולחתי לעולם השפל הזה כבר עשר פעמים כדי לתקן את אשר עוותי, ובגלגול זה תיקנו הכול ונשארה נשמתי זכה ונקייה, לכן צפה זאת הרב ברוח הקודש, ולא לימד עלי זכות למען הביאנו אל מקומי בשלום. כל זאת דיבר הנפטר, ומאז חדלו מלהתרעם על הרב, וידעו שרוח הקודש דיברה מתוך גרונו.
מוסר ההשכל מהמעשה הנורא הוא, עד כמה חמור עונשם של הפוגעים בתלמידי חכמים, ובוודאי שאין הבדל בין זורק אבן לבין משליך חצים בלשונו ומדבר סרה בתלמיד חכם. (טובך יביעו).
ואמר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (קובץ תשובות ח"ג) כידוע בזמן האחרון מתפשטת המחלה שאין לה תרופה.. ("הסרטן") ומה הפלא, הרי זו מדה כנגד מדה. כדברי הגמרא במסכת שבת (קיט ע"ב) כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו. ולא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים. ולדאבוננו רואים שיש הרבה מאוד חולים שאינם מתרפאים, אלא מגיעים עד ש ערי מוות... ומתפלאים על מה עשה ה' ככה, אך בדברי חז"ל נמצאת התשובה, כי אם חז"ל אומרים אין רפואה למכתו, הרי זה כפשוטו אין רפואה למכתו! לא יועילו לא רופאים ולא רפואות!
