"וחי אחיך עמך!" ("נר לשולחן שבת" עפ"י ס"ה)
רבי אברהם אנטקי היה גר בעיר חלב, והאיש ירא שמים ותלמיד חכם, היה מתעסק לפרנסתו בסחר של בדים לבנים ממנצ'סטר והודו. הכל כיבדוהו והוקירוהו. באחד הימים נכנס לחנותו הפקיד היהודי של חברת הביטוח המפורסמת לוידס, והחל לשכנעו לבטח את סחורותיו: "ראה, רבי אברהם כולם מבטחים את סחורתם, הרי אוניות נטבעות כל הזמן, עלול אתה חלילה לצאת נקי מנכסיך". אמר לו רבי אברהם: "כל סחורותיי מבוטחות!" תמה הפקיד: "היתכן, הרי לא ביטחת אצלי?! אני יודע את האמת..." "כן, כן ביטחתי", השיבו רבי אברהם אנטקי. ניגש אל המכתבה והוציא ספר עבה, פנקס חשבונות עסקיו. פתחו והראה לו את רשימותיו. הנה רשימת הביטוח שלי! ברשימה היו שמות תלמידי החכמים והישיבות המקבלות ממנו כספים. 'את דמי הביטוח לכל סחורה, אני מעביר לישיבות ותלמידי חכמים.'
באחד הימים טבעה ספינה סמוך לנמל טרטוס. באוניה היו סחורות רבות של סוחרי חלב ודמשק, יהודים וערבים. עובדי הנמל הצליחו להציל מעט מן הסחורות. לסחורתו של רבי אברהם אנטקי לא קרה מאומה, הצליחו לחלץ אותה ללא פגע. בגלל הטביעה של בדי הסוחרים האחרים רק אצלו ניתן היה להשיג את האריג הלבן שהוזמן מהודו. בעקבות כך רבי אברהם התעשר - זה היה הביטוח האמיתי!
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" [כה, לה] (אור דניאל)
הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל הגיע פעם לעיירה אחת ועשה בה את דרכו ברגל, והנה הוא נעצר ליד אחד הבתים והכריז: "ריח גן עדן נודף מכאן! חייב אני להיכנס לבית זה!" הייתה זו דירתו של ר' פסח, שהיה גבאי הצדקה של העיירה.
רבי חיים דפק בדלת ור' פסח פתח מיד. רבי חיים נכנס לדירה, התחיל להסתובב בתוכה, הריח בכל פינה ופינה עד שהוא הגיע ליד ארון אחד, נעצר וקרא: מהארון הזה אני מרגיש את ריח גן עדן שעלה באפי...". רבי חיים ביקש מיד לפתוח את הארון, ובעל הבית הנבוך עומד תוהה ומשתאה, אבל הרי מדובר ברבי חיים מצאנז, ממילא לא סירב ועשה כמצווה, פתח את הארון והתחיל לרוקן אותו מכל מה שהיה בתוכו: בגדים שבלו, סמרטוטים וכיו"ב, עד שלפתע נפלו בגדים של כומר. רבי חיים שוב מכריז: "הנה! ממלבוש זה עולה ריח של גן עדן! אנא, ספר לי מיד מה כאן העניין, הכיצד נודף מזה ריח גן עדן?" ר' פסח היה מעט בהול כי חשש שמא מתכוון רבי חיים לנזוף בו על שהוא מחזיק בביתו בגד של כומר, אלא שלא יכול לסרב ופתח בסיפורו:
"אני הנני גבאי צדקה בעיירה ויש לי את התכנית הקבועה שלי כשאני מסובב בעיירה, ועובר מאיש לאיש ואוסף את הכסף הדרוש לצרכי הצדקה. פעם אחת קרה שיצאתי לי כדרכי למען ענייני הצדקה שלי, וכאשר השלמתי את המלאכה וחזרתי לביתי - אני מוצא מישהו יושב וממתין לי, וכשאני רק נכנס הביתה הוא ממש זועק לעומתי: 'ר' פסח! אני בצרה גדולה! החובות מעיקים, הנושים עומדים עלי ואני מוכרח להשיג סכום כסף כך וכן, שאם לא כן אני אבוד...'. עניתי ואמרתי לו: 'יקירי, אני שומע, אני מבין שאתה צריך, אבל מה אעשה לך? למה באת כה מאוחר? הלא רק עכשיו סובבתי את כל העיירה, ביקרתי אצל האנשים ולאן אלך עוד פעם? אחפש אנשים חדשים? אני אפילו לא יודע אצל מי...'. התייפח היהודי בבכי מר ונוגע ללב: 'אויה לי, איזה מזל יש לי, איזה מזל...' הרהרתי לעצמי: היהודי בוכה כל כך על מזלו המר, מה כבר יכול לקרות? אלך פעם שנייה, אם אצליח- מה טוב, ואם לא אצליח- לפחות אעשה מה שביכולתי...
ואמנם, אזרתי אומץ והלכתי פעם שנייה, ביקרתי שוב אצל האנשים ואמרתי לכל אחד: אתה צודק, הייתי כבר אצלך קודם לכן, אבל מה אעשה, ובביתי יושב יהודי ובוכה בדמעות שליש על צרתו, מה לעשות לו? שילך בעצמו ויבכה אצלך? כך, אפוא, הצלחתי לאסוף סכום כסף, כל אחד נתן, היו אמנם אנשים שנאנחו... אבל נתנו, ואז חזרתי לביתי, וכאשר נתתי לאיש את הכסף, הוא חיבק ונישק אותי, לא היה קץ לאושרו ויצא מביתי שמח וטוב לב. אבל לא עברו אלא עשר דקות או רבע שעה, ואני שומע שוב דפיקות בדלת: עוד יהודי נזקק בא וזועק 'הצילו! המצב אצלי נוראה ואיום פיקוח נפש ממש...'. מיד עניתי לו: מכובדי יקירי, עתה כלו כל הקיצין, מה אתה רוצה, שאלך פעם שלישית באותו ערב? הלא יסלקו אותי מהבתים! אלא שכל טענותיי ונימוקיי לא הועילו מאומה. האיש ישב ובכה, נאנח וגנח, ולבי נשבר בתוכי ונקרע לגזרים, ואינני יודע לשית עצה בנפשי, והוא עוד מוסיף וקורא לעומתי: 'אם לא תציל אותי, דע לך שאני מחוסל לגמרי ואין לי עוד תקומה ...
אני חוזר וחושב ומייגע את מוחי אבל לא מוצא שום דרך, ואני אומר לו: הלא אתה בעצמך רואה שאין בידי להושיע לך עכשיו. תגיד בעצמך, אפשר לבוא לאנשים שלוש פעמים באותו לילה? אינך מבין שיזרקו אותי מכל בית? והוא עומד בשלו, יודע רק דבר אחד: 'אני זקוק להצלה דחופה, אחרת אני אבוד לגמרי...' כך נמשך הדו-שיח בינינו, עד שלפתע עלה במוחי רעיון מוזר: ליד ביתי הייתה מסבאה בה התלקטו מידי לילה בחורים פוחזים וריקים, שתו לשוכרה ובילו זמנם בכל מיני משחקים. אלך לשם ואנסה את מזלי. אולי אצליח הפעם להוציא מהם כסף לצרכי צדקה. יהיה מה שיהיה, החלטתי בסוף, אולי ילעגו לי, אולי ישחקו לי, אבל אני צריך לנסות, אפילו אגער בהם על שהם מכלים את זמנם וממונם להבל ולריק ובו בזמן יש יהודי הנאנק בצרותיו וייסוריו... אזרתי אומץ ומיד קמתי וביצעתי את אשר חשבתי. אני נכנס למסבאה ומיד מקדמות את פניי קריאות צוהלות ומחיאות כפיים: 'שלום עליכם, הוא כבר שוב פה... מה יש? שוב צדקה? עוד פעם כסף ?...' אמנם כן, כבר הייתי במקום הזה כשהלכתי לשני הסיבובים הקודמים, אלא שאז רק ביקשתי צדקה מבעל המסבאה, והפעם אני בא אליהם כשהם צועקים לעומתי - אני מחוויר ומרגיש חולשה, ותוך כדי זה פונה אחד מהם, בחור עליז וצוהל בנו של גביר, אבל שובב לא קטן ואומר לי: 'שמע, ר' פסח, אני מוכן לעשות אתך עסק: אתה הלא רוצה כסף, הרי זה דבר ברור. היה אצלנו כומר והוא השאיר לנו מלבוש הכמורה שלו, אני אלך ואביא את הלבוש ואתה תלבש אותו, ואנחנו נעבור אתך בכל חוצות העיירה, אתה תהיה לבוש בבגד ואנחנו נסתובב ונתופף בפחים, ואם תעשה זאת - אתן לך את כל הסכום הדרוש לך!' כן - אני אומר לו - אני זקוק לשלושה רובלים שלמים. והבחור עונה: 'בסדר, שלושה רובלים שלמים אתן לך'. עמדתי וחשבתי לעצמי: מה לעשות? איזה רעיון מטורף ושגעוני! פסח, הגבאי צדקה של העיירה, יעבור בכל חוצות העיירה לבוש בגדי כומר, וכל הפוחזים והריקים הולכים אחריו בתהלוכה, מוחאים כפיים ומתופפים - מה יגידו עלי? יגידו שדעתי נטרפה, שהשתגעתי... אבל מיד אני חוזר והופך בדעתי: אבל מנין אקח שלושה רובלים? איך אצליח לאסוף סכום כה גדול? והלא אני רואה איך יקבלו את פניי כאן כשאני רוצה לעשות עוד מגבית - כיצד יקבלוני בכל מקום אחר? והלא גם רחמנות על היהודי המסכן והאומלל היושב בביתי ומחכה ומצפה לעזרה. מה הרעש? מה כבר יקרה? יהיו לי קצת ביזיונות, האם אינם כדאיים בשביל הצלת יהודי? אמרתי לבחורים: מקובל עלי!
יצא הבחור לביתו והביא את הלבוש - הלכתי והתעטפתי בו, כולם מתפקעים מצחוק, מכינים פחים ומקלות, ואנחנו יוצאים לרחובות. הבחורים נותנים קולם בזמר, מכל הגזוזטראות יוצאים אנשים ומתבוננים במחזה המטורף הזה, כולם צוחקים ותמהים גם יחד: מה קרה כאן? הן לא פורים היום, איך זה שגבאי הצדקה עושה כדבר הזה? הוא בוודאי השתגע! וכך אנו עוברים את כל העיירה כולה. וברגע שסיימנו - הוא הניח על השולחן את שלושת הרובלים באומרו: 'הבטחתי ואני מקיים. ובנוסף לכך - הא לך גם את בגד הכמורה הזה במתנה ...' כאשר פשטתי מעלי את הבגד הזה ולקחתיו לידי, אמרתי לעצמי: הודות לבגד הזה זכיתי והחייתי יהודי, יישאר זה אפוא אצלי ואחזיק בו למשמרת ...
כששמע רבי חיים מצאנז את הסיפור הזה, זלגו עיניו דמעות ואמר: "כן, כן, עשית דבר נכון! תיקח את הבגד הזה כתכריכים עבורך לאחר אריכות ימים ושנים שלך! אינך זקוק לתכריכים אחרים! שום מלאך חבלה לא יוכל לגשת אליך! כך תצווה לבני ביתך, שלאחר מותך יקברוך בתכריכים אלה ..." וכך היה.
כעבור שנים רבות סיפרו כי הממשלה הפולנית החליטה לסלול כביש במקום שבו עמד בית הקברות שבתוכו נקבר אותו גבאי צדקה, ובגלל זה היו נאלצים לפנות את הקברים ולהעביר את עצמות המתים למקום אחר. והנה כאשר הגיעו לקברו - מצאוהו שלם, למעט רגל אחת שהייתה רקובה, מפני שמבגדי הכומר היה חסר מכנס אחד, שלא כיסה את הרגל וזו נרקבה אבל כל שאר גופו נשאר בשלמות גמורה...
