סיפר הרה"ק רבי אברהם יהושע פריינד מנאסווד זצ"ל: פעם, זימן הגה"ק הדברי חיים מצאנז זצ"ל את אחד מנכדיו, תינוק קטן ושאלו: "הגד לי את האמת האם אתה אוהב את הרבי שלך ואת החומש?". אמר לו הילד: "כמובן שאני אוה ב מאוד את המלמד שלי וגם את החומש", זעם עליו ה"דברי חיים" ואמר: או טיפש או שקרן אתה ואף פעם לא תהיה למדן, צא החוצה!". זימן לחדרו נכד אחר ושאלו אותו השאלה. הילד היה פיקח והשיב: "סבא, האם לא תתרגז עלי אם אגיד לך את האמת: אני שונא בתכלית השנאה את המלמד שיורד לחיי ולא נותן לי לשחק ואני מאחל לו שילך למיתה, והחומש עם האותיות הקטנות של רש"י ישרף"... נתן לו ה"דברי חיים" מטבע של כסף ואמר: "תלמיד חכם גדול יהיה ממך"...
והצדיק מצאנז הסביר את דבריו לחסידיו: "בדרך כלל ' מבית הספר תינוק בורח' אם הוא חכם, אבל אם הוא חכם – יישאר חכם ויבוא הזמן, במוקדם או במאוחר, שיגיע לידי המסקנה, כי המלמד והחומש והרש"י אינם השונאים שלו, להיפך, והוא יתייחס אליהם באהבה רבה וילמד תורה ויהיה למדן. מכיוון שכל תכונות האדם משתנות במשך החיים, אבל החכמה והטיפשות מלוות אותו משחר ילדות עד לזקנה מופלגת. משל למה תכונותיו של אדם דומות? לגלגל שבמרכזו נמצאת החכמה, מידות אחרות שיש לו, הן רק חישורים של המרכז . ולכן יהודי שהוא חכם: הוא למדן-חכם, נגן -חכם, ספרא רבא -חכם, עסקן ציבורי- חכם וכיוצא בזה. אבל מי שהוא טיפש, הוא למדן-טיפש, נגן-טיפש, חזן-טיפש, ספרא רבא -טיפש, עסקן ציבורי-טיפש וכיוצא בזה
