ואכלתם לחמכם לשובע (כו,ה) (הרב זליג ברנשטיין)
וברש"י אוכל קמעא והוא מתברך במעיו.
ולכאורה קשה, כיון שנתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ופירש"י שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר ובבציר תעסקו עד שעת הזרע, א"כ כיון שיהיה שפע כה גדול בשביל מה צריך עוד ברכה שיהא אוכל קמעא ומתברך במעיו, והרי אפילו אם יאכל הרבה ורק באכילה מרובה ישבע ג"כ יהיה ברכה בעבורו.
ונראה, דמכך אפשר ללמוד, כי אם אוכלים פחות ושבעים באכילה מועטה זוהי ברכה מיוחדת שמסתפק במעוט, ואינו זקוק לאכול הרבה, כי סו"ס הגשמיות מגשמת את האדם כשהוא אוכל אכילה גסה. ובהיותו אוכל קמעא ומתברך במעיו זהו מעלה בעבודת ה', וכמו שאמרו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרוכין משבת לשבת.
ובזה ניתן לבאר המקרא בקהלת (ה, יא) "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל", לומר שהעובד את השי"ת מתוקה שנתו אפילו כשאוכל מעט, דבהיותו אוכל מעט מתוקה עבודתו. והוא כפי המסופר בחז"ל שבנותיו של רב חסדא שאלו את אביהם למה הוא אינו יושן אלא מעט מאוד, וענה להן כי הגוף ישן הרבה לאחר פטירתי והנשמה צריכה להכין צידה לדרך כי הדרך ארוכה.
ואכלתם לחמכם לשבע (כו, ה (.
מסופר, על בחור בן עשירים שהסתובב בישיבת פרעשבורג המפורסמת, ולא למד וחזר לביתו בור וריק. אביו שהיה תלמיד חכם התלונן על כך בפני חברו בהאי לישנא: "שלחתי את בני שילמדו בישיבה "כסף משנה" ושישיג "מגיד משנה" (לימוד בכפלים, מלשון משנה תורה), ושיחזור הביתה כ"משנה למלך", כי מאן מלכא – רבנן. לצערי הרב, עשה בני להיפך: את "הכסף משנה" ששלחתי לו הוציא על "לחם משנה" (כלומר על אוכל), וחי בפרעשבורג כ"משנה למלך" והגיע הביתה ואינו יודע אפילו "מגיד משנה" דהיינו אפילו ללמוד משנה אחת...
