''ואתכם אזרה בגוים'' בפרשת בחוקותי מבטחות הברכות אם נשמור את המצוות – והפכן חלילה, אם נעבר עברות. והמתבונן יראה, שהתוכחה נחלקה לשנים. בתחילה יבואו, חלילה, צרות רבות ורעות – בארץ עצמה, דבר וחרב ורעב ויגון, רחמנא ליצלן, בצרת ומגפות. אך אם לא יועילו האיתותים, יבוא השלב השני: ''ואתכם אזרה בגויים... ואתם בארץ איביכם... והנשארים בכם ימקו בעונם בארצות איביכם''. חלילה.
ונשאלת השאלה: מדוע? הן כל העונשים יכולים לבוא גם בארץ, ירחם השם, ומדוע להגלות לארצות נכר?
על שאלה זו ענה המגיד מדובנ''א זצ''ל במשל, והוא נוקב כל כך, וקולע כל כך למצב מכר עד מאד...
מעשה בעשיר שהצטיין במצות הכנסת אורחים, אך בהיותו ''משכיל אל דל'', ידע שאין טעמם של האנשים זהה. העניים סועדים בבולמוס, בהרבה לחם ותבשיל מהביל. תן להם צנון ובצל ודג מלוח, ולא יהיו מאשרים מהם. נימוסי שלחן הם לטורך עליהם. העשירים, שנקלעו לעיר לרגל עסקיהם ומבקשים לסעד לבם, רגילים במאכלים מעדנים יותר, ומדקדקים בנימוסיהם. רגילים הם למערכת צלחות ומבחר סכינים ומזלגות, ואוכלים באיפוק ובעידון. נחרדים הם מארח אכילתם ההמוני של העניים, מהושטת הידיים ולקוק האצבעות, מהבליסה הקולנית ומצמוץ השפתיים. והעניים, מצדם, מביטים על ריסון הליכותיהם של העשירים בפליאה, והשימוש במזלג נראה בעיניהם כאדם בריא המקרטע על קבים!
הואיל וכך, חלק העשיר את שלחנו: האורחים האמידים הזמנו לראש השולחן, בסמוך אליו, שם ערכו את הצלחות כיאות, מקפות מפיות, סכינים ומזלגות, והגישו מעדנים מעדנים במנות מקשטות, והאביונים ישבו בסוף השולחן, שם הניחו לפניהם קדרות וכפות, ככרות לחם וסירים מהבילים. קרעו העניים נתחים מן הלחם וטבלו בנזיד, ואכלו כהרגלם וכדי שבעם.
פעם ישב העשיר בראש השולחן, כהרגלו, ואורחים רבים ה סבו לשלחן הארך. נכנס לחדר אורח תוהה, לבוש בגדים נאים ואומר כבוד. האיר לו בעל הבית פניו, והזמינו לטל ידיים ולשבת לצדו. נפעם האורח מן הכבוד, ברך וטעם, וראה כיצד מגישים צלחות זעירות של מבחר סלטים – ושם, בקצה האחר של השולחן, עורמים ככרות לחם, הררי ירקות וקדרות מהבילות, והמסובין שם פושטים ידיהם וגורפים לפנכותיהם. מיד גהר אף הוא על פני השולחן והושיט יד ארכה, לתפוס צנון ובצל מלא חופניו, ומלא מהם פיו.
אמר לו בעל הבית: ''התכבד נא, אדוני, ושב בקצה השני של השולחן!''
נדהם האורח, כמעט השתנק מהאוכל שבפיו. בלע, ושאל בקול נפגע: הזוהי הכנסת האורחים המפרסמת שלכם? האם כך רגילים אתם לפגע בכבודו של אורח – לדחות אותו ממקומו, ולהגלותו לסוף השולחן?!''
''אל נא באפך'', הרגיעו המארח הנדיב, ''אין אצלי 'סוף שלחן'. יש אצלנו שני חלקים לשלחן, וכסבור הייתי שאתה משתייך לחלק המעדן יותר. וכשראיתי שאין הדבר כן, ואתה מואס במעדנים המעדנים המגשים כאן וחושק במאכלים הגסים אשר שם, אמרתי בלבי: למה זה תטרח, ומדוע תתאמץ? מוטב שתעבור לשבת שם, ותאכל בנוחות כאות נפשך מהמאכלים האהובים עליך, שיהיו תחת ידך!''
עד כאן המשל, והנמשל פשוט אף מובן: ארץ ישראל, ארץ הקדש היא. ''אויר נשמות אויר ארצך'' קרא עליה רבי יהודה הלוי זצ''ל. אין תורה כתורת ישראל, ואוירה מחכים. אין הנבואה שורה אלא בה, והיא הנחלה המתאימה לעם ישראל, שנאמר: ''חבלים (חבלי ארץ ישראל) נפלו לי בנעמים, אף נחלת (הארץ) שפרה עלי''.
כל זה טוב ויפה – אך מתי? כאשר באים אמנן לארץ הקדש לנצל את סגולת קדושתה, להרבות בה תורה, ולקים בה מצוות. לחיות בה חיים יהודיים שורשיים בדרך האבות והמורשת הנפלאה המסורה לנו מדור דור.
אבל כאשר חיים בארץ ישראל ולוטשים עין לתרבות העמים הקלוקלת, הרדודה, הריקנית – כאשר חיים כאן ולוטשים עין למשחקי ספורט שם, חיים כאן ומטים אזן למקצבי השירה שם, חיים כאן ומחקים את הלבוש שם, ומייבאים את כל מפגעי החברה שמעבר לים – אזי ''למה זה אנכי'', מה לכם כאן?!
אולם עבורנו, זו ארץ הקדש.
