שכן חדש בבניין - לא היה דבר שבשגרה. בשכונה הירושלמית הוותיקה, התגוררו הדיירים עשרים או שלושים שנה. ועל כן, כאשר משאית הובלות עצרה ברחבה שלפני הבניין והחלה לפרוק סחורה, הורגשה תכונה קלה בבניין. בימים הבאים הכירו הדיירים את השכנים החדשים - משפ' לייפגוסט. בני זוג אירופאים, אשר הכולל הנחשק שבו לומד הבעל - ר' אפרים, הביא אותם לבוא להתגורר בירושלים. הרושם החיצוני הוכיח כי הבעל או האישה מגיעים מבית אמיד, וכי דבר לא חסר להם.
כמה שנים עברו מאז. באחד הימים עבר אפרים בין השכנים בכדי להיפרד. לדבריו הוא נוסע לתקופה קצרה לשהות בחו"ל. ממול התגוררו משפ' שיינמן. הם היו מבוגרים למדי. מתוך שנים עשר ילדיהם כבר זכו להוביל תשעה מהם לחופה. נכדים נולדו בלי עין הרע בזה אחר זה, וכאשר הגיעו החגים התמלא הבית כולו אורה. שלושים ואפילו ארבעים נפשות הצטופפו בתוך ביתם. עברה חצי שנה ובינתיים דירתם של לייפגוסט עומדת ריקה. מרת שיינמן הייתה הראשונה ללטוש עין לעבר הדירה הסמוכה. בהמשך שיתפה את בעלה במחשבותיה, אלא שמר שיינמן היסס עדיין. כעבור ימי הפסח, לאחר שכשל כוח הסבל להחזיק בבית בו זמנית מספר גבוה כל כך של ילדים ונכדים כ"י, התרצה מר שיינמן להתקשר לאפרים. השיחה הייתה נעימה מאוד. ר' אפרים אפילו שמח לשמוע על הרעיון המבורך. במקום שהיונים ישרצו בביתו ויהפכוהו לקן אחד גדול, הרי עדיף לקיים מצוות הכנסת אורחים בזמן הזה. מאז אותה שיחת טלפון, הפכה הדירה של לייפגוסט לביתם השני. בכל עת מצוא נפתחה הדירה בכדי לארח את ילדיהם ונכדיהם של משפחת שיינמן. בכל הזדמנות היו מזכירים לשבח את אפרים ורעייתו על נכונותם להטיב ולגמול חסד עם שכנים ממרחק. כך חלפו להם חודשים ארוכים.
באחד מימי שישי דפק השכן מלמטה. "הגיעו אלינו הרבה אורחים לשבת - סיפר השכן תוך כדי עמידתו בדלת - אין לנו מספיק מקום בבית. רציתי לדעת האם אפשר לקבל מפתח של הדירה של לייפגוסט?" מר שיינמן נשאר לעמוד תוהה בינו לבין עצמו. לא נראה לו שלאפרים משנה מאוד מי מתארח אצלו, אבל בכל אופן צריך לבקש רשות מפורשת. בשיחה שקיים מאוחר יותר עם אפרים, הייתה ההוראה ברורה. "אתה יכול להכניס את מי שאתה רוצה, אבל אתה אחראי על הדירה ועל התכולה". חיש קל יצאה השמועה לאמור: "יש בשכונה דירת אירוח בחינם". בירושלים היא נחשבה למציאה' ממש. מהר מאוד הגיעו קופצים רבים.
כאשר מגיעים אורחים רבים, יש גם הוצאות כמו: חשמל, מים וניקיון. החשבונות שהגיעו לתיבת הדואר של לייפגוסט נשלפו על ידי שיינמן וגם שולמו על ידו. מהר מאוד הסיקו, שמן ההכרח יהיה לגבות מן האורחים סכום סמלי לכיסוי ההוצאות. לא רחק היום ודירת האירוח הפכה לעסק רווחי, בניהולם המסור של משפ' שיינמן. אפרים היה עסוק בשלו בארץ מושבו וכלל לא התעניין לשמוע כיצד התפתחו העניינים עם הדירה בירושלים.
לקראת חודש אב ותקופת "בין הזמנים" הבריק מישהו במשפחת שיינמן רעיון עצום. הם יכולים להשכיר את שתי הדירות במחיר יפה, ובתמורה תהיה להם אפשרות לשכור כמה דירות בחיפה לנופש עבור כל המשפחה המורחבת. הרעיון קרם עור וגידים. אכן נמצאה משפחה גדולה אשר ביקשה לשכור את שתי הדירות והיו מוכנים לשלם סכום נאה במיוחד עבור כך. לאחר כל ההתארגנויות יצאה משפחת שיינמן לדרכם לחיפה בשמחה ובטוב לבב. ברם, עוד באותו ערב קרה משהו לא צפוי. אפרים התקשר לביתם של שיינמן לצורך בירור קל. מי שענה לטלפון היה הקייטן ששהה באותו זמן בביתם. הקייטן שרוחו הייתה טובה עליו גלש לשיחה עם אפרים. בדרך אגב תוך כדי השיחה שמע אפרים אודות העסקה המוצלחת, כאשר משפ' שיינמן השכירה את דירתו למשך שבוע תמורת סכום נאה. השיחה המשיכה לגלוש בנעימים. אלא שבסיום השיחה החליט אפרים להנחית את ההודעה הבאה: "הקשב לי! הדירה הזאת ממול היא שלי. אני מבקש שתפנו את הדירה עד מחר בבוקר". הטון היה החלטי כל כך, עד שלא היה כל מקום להתווכח.
אצל משפחת שיינמן התקבלה השמועה בהיסטריה של ממש. המשמעות הפשוטה היא, שהשוכר עוזב מחר את המקום. כפיצוי על עוגמת הנפש הוא כנראה לא ישלם אפילו שקל אחד. מלבד ההפסד של אלפי השקלים, נוצר הרושם שאפרים מתחרט על הכול, ומהיום והלאה חסל סיפור דירת האירוח של לייפגוסט. הרוח העזה שנשבה מכיוון הים לא היה בכוחה לצנן את סערת רוחם של השיינמנים. מר שיינמן לא העז אפילו להתקשר לאפרים בכדי להתנצל או להתחנן על נפשו. לאחר שבועיים שבהם לא הפסיקו להספיד את ההפסד הגדול, צלצל אפרים. הוא ניגש ישר לעניין. "אני מבקש שתרגישו בנוח להמשיך להשתמש בדירה כאוות נפשכם". לפי השתיקה הבין אפרים שהם מחכים שיסביר את פשר מהלכיו. "שמעתי שהדירה שלי הפכה לעסק רווחי בשבילכם, ורציתי בסך הכול להזכיר לכם מי בעל הדירה". ככה בפשטות.
וכך כותב ספר החינוך בפרשתנו: "ועניין זה של יובל דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחים אדנות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם להזכיר להם יראת האדון, וכן הדבר הזה, שרצה הש"י שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו ב"ה... ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים, והאל ב"ה ציווה לעמו כן לזכותם, להיטיב להם." נראה לבאר את דבריו. שהקב"ה עושה כן, כדי שעם ישראל ירחיק עצמו מן הגזל ולא יחמדו איש את שדהו של הזולת, וזאת ע"י שיורגלו כי הכול שייך לקב"ה והוא זה שמעניק את הארץ לעם ישראל במתנה.
