הנצחון על ארמילוס הרשע חלק ב

הרב מרדכי הוכמן

תקציר החלק הקודם

בחלק הקודם התוודענו לסתירות שבספור כבוש אזור חברון ודרום יהודה בכניסת ישראל לארצם. בספר יהושע (י; יא; יד; טו) מסופר שנעשו בחיי יהושע, ואילו בספר שופטים מסופר שנעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ ." והתבאר שתרגום יונתן לספר שופטים והסוגיה במסכת תמורה (דף טז, א) מרמזים לפתרון הסתירה. ומרומז שם שספר שופטים ליקט לתוכו קטעים מתוך ספר נבואה שכתב עתניאל שתיאר את המאורעות לפי האיספקלריא ('המשקפת') הרוחנית הנבואית שלו. והתבאר שעתניאל שנקרא גם בשם "יהודה" ובשם "יעבץ" פתח ב"יריחו עיר התמרים" ישיבה, שאליה התלקטו תלמידים שקבלו את השקפתו הרוחנית, ולאחר זמן עברה הישיבה לדרום יהודה, ותלמידים נוספים התלקטו אליה. אך השקפת הישיבה נשארה כפי שנוסדה לראשונה ב"יריחו עיר התמרים". ולפי השקפתה, מי שהצטרפו לישיבה שלהם נחשבים ל'לויים חדשים' שהם צאצאים רוחניים של משה רבנו שזכותו טובה מרכב ופרשים, ולכן הם פטורים מגיוס לצבא של יהושע.

לשיטת עתניאל, עמל התורה הוא הנשק העיקרי ולאחר שיוכרע הקרב בשמים, יובסו הגויים גם בארץ, וממילא אין צורך להתגייס לצבאו של יהושע בן נון. לשיטת עתניאל, הוא ותלמידיו הם 'כל ישראל (האמיתיים)', ויהושע מקבל מד' נבואה במדרגה נמוכה שמתאימה לרשלנותו בעמל התורה, ולכן יש להגדירו כ'מת'. לשיטתם, הכיבושים הצבאיים של אזור חברון הצליחו עקב הצלחת עמל התורה של עתניאל ושלהם. כיבושים אלו נעשו אמנם בחייו הגשמיים של יהושע, אך לאחר מה שלפי ראייתם נראה כ'מותו הרוחני', ולכן הם מתוארים כאילו נעשו לאחר מותו.

והתבאר, שהספור שבתחילת ספר שופטים על הנצחון של 'יהודה' ושמעון אחיו על אֲדֹנִי בֶזֶק שתחתיו כנועים שבעים מלכים, הוא חזון נבואי. אֲדֹנִי בֶזֶק הוא דמות סמלית שמולכת על הגויים שהם שבעים עמים. יש קרב רוחני בין עם ישראל לבין שבעים בני נוח מי יזכה להיות האדם העליון שיהיה בבית של ד' שבשמים. ו'יהודה' (=עתניאל) ושמעון אחיו שלמדו תורה יחד בחברותא זכו להגיע למדרגת האדם העליון, וזכו לגרש מ'ירושלים של מעלה' את 'אֲדֹנִי בֶזֶק'. ובאופן דומה מסופר שעתניאל זכה לכבוש את 'דביר' ששמה הקודם הוא 'קרית ספר', וכיבוש העיר 'דביר' הגשמית מסמל גם את כיבוש הבית של ד' (=דביר), ומרומז שם שבזכות העמל בספר התורה הם זכו לכבוש את 'דביר' שבשמים.

והתבאר, שהפרשיות של ספרו של עתניאל והפרשיות של ספר יהושע נכתבו באותה העת, ויהושע ועתניאל ראו את הפרשיות שכתב כל אחד מהם עוד לפני שיצאו לצבור בתור ספר נבואה מוגמר. מצב שמזכיר את הרמ"א והרש"ל בתקופתם. יהושע חלק על השקפת עתניאל, ולכן הוא כתב בספרו (יהושע טו,סג) כתוב שמאשים את 'בני יהודה' שהם לא יצליחו לגרש מירושלים את היבוסי, ובכך הוא רמז שתלמידי יהודה (=עתניאל) אינם מתבטלים בפני רצון ד' שרוצה שיכבשו את ארץ ישראל בפשטות במלחמה גשמית, ולכן 'בני יהודה' נמצאים עם היבוסי בירושלים של מעלה. וכמו כן כתב יהושע בספרו ששמה הקדום של 'דביר הוא 'קרית סנה'. 'סנה' מסמל ענווה ופשטות שמיוחדים ליוסף הצדיק כמרומז בברכת משה "וּרְ צוֹן שֹכְנִי סְ נֶה תָּ בוֹאתָּ ה לְרֹאש יוֹסֵ ף". ויהושע מגלה שם שכיבוש 'דביר' (= הבית של ה') הצליח בזכות בני ישראל שנהגו בפשיטות והתגייסו לצבא ונלחמו וכבשו את העיר דביר הגשמית באופן גשמי, וכך נכבש גם 'דביר' (=בית ה') שבשמים.

והתבאר שבתחילת ספר שופטים מסופר גם על מלחמה של עתניאל כנגד כּוּשַׁ ן רִ שְ עָּתַׁ יִם מֶ לֶךְ אֲרָּ ם, ותרגום יונתן מרמז שמלחמה זו היתה בחזון נבואי. בפרוש 'דעת מקרא' מובא שבעת כניסת ישראל לארצם שלט העם ה"כשי" באזור ארם נהריים. ותרגום יונתן מרמז שעתניאל ראה בעיני רוחו כיצד הוא חוזר על המאבק הרוחני של יעקב אבינו שלא להיבלע בתרבות של 'ארם' ולהפוך ל"אֲרַמִּי אֹבֵד." ולפי החזון של עתניאל, 'בני ישראל' כמעט ו'אובדים' והופכים להיות דומים לתרבות ה'כשית' ששלטה אז ב'ארם נהרים'. ועתניאל הציל את 'בני ישראל' ('האמתיים' = תלמידי הישיבה שלו) מלהשתעבד לתרבות של 'כושן הרשע' ולהפוך ל"אֲרַמִּ י אֹבֵד ."

והתבאר, שישעיהו (יא,א -ד) מנבא על מלך המשיח שיהיה מצאצאי דויד: "וְיָּצָּא חֹטֶ ר מִ גֵזַׁע יִשָּ י... וּבְ רוּחַׁ שְ פָּתָּ יו יָּמִ ית רָּ שָּ ע ," ובתרגום יונתן לנביאים כתוב: "וְיִפּוֹק מַׁ לְכָּּא מִ בְ נוֹהִ י דְ יִשַׁ י ...וּבְ מַׁ מְ לֵיל סִ פְוָּתֵ יהּ יְהֵי מֵ מִ ית אַׁ רְ מִ ילוֹס רַׁ שִ יעָּא". בעת שנכתב תרגום יונתן עלתה חשיבותה של מלכות רומי, והיו גם אנשים מעם ישראל שרצו להידמות להם ולהגביר את העוצמה הצבאית של עם ישראל בדומה לעוצמה של רומא. השם 'ארמילוס' משלב בתוכו שני שמות, את השם 'ארמי' שמזכיר את הדמות הסמלית של "אֲרַמִּי" (שאותו הכניע עתניאל), ואת השם 'רומולוס' שבאותה העת התפרסמה אגדה כאילו הוא מייסד האומה הרומאית, ומשילוב שני השמות נוצר השם 'ארמילוס'. וכך הדמות הרוחנית של 'ארמילוס רשיעא' הוא ממשיכת דרכו הרוחנית של 'כושן רשעתיים מלך ארם' (='הארמי הרשע').

כאשר כתב תרגום יו נתן שהמשיח שיצא מצאצאי ישי ימית ברוח שפתיו את 'אַׁ רְ מִ ילוֹס רַׁ שִ יעָּא', הוא מרמז לנו שכשם שעתניאל ראה בחזונו, שהוא ובית המדרש שלו שעסקו בתורה בלבד המיתו בהבל פיהם את 'כושן רשעתיים מלך ארם', כך באחרית הימים תהיה קבוצה גדולה מישראל שתחשיב את הכוח הצבאי, ותרצה שרבים ככל האפשר יתגייסו לצבא ישראל כדי להיאחז בארץ. אך כנגדם תקום קבוצה גדולה של אנשים שהם ממשיכי דרכו של עתניאל. הם יגדירו את עצמם כתלמידיו של 'משיח בן דויד', והם יעסקו בתורה בלבד, ובהבל פיהם הם ימיתו את השקפת העולם שמייצג 'ארמילוס הרשע' ולפיה גידול העוצמה הצבאית הוא הכרחי.

לאחר שהבאנו את תקציר החלק הקודם, נוכל להתעמק בפשר דברי תרגום יונתן על התורה בענין ארמילוס הרשע. בסוף התורה נאמר שם שד' הראה למשה את ארץ ישראל על המקומות השונים שבה, וכתוב (דברים לד,ג..." :)וְאֶ ת הַׁ כִּכָּּר בִ קְ עַׁת יְרֵ חוֹ עִיר הַׁ תְ מָּ רִ ים עַׁד צֹעַׁר". וכך כתוב שם בתרגום

חוזר לעברית: "...ואת גלות תלמידי אליהו שגלו 'מִ בִ קְ עַׁת יְרֵ חוֹ' ואת גלות תלמידי אלישע שגלו 'מֵ עִיר הַׁ תְ מָּ רִ ים ' על ידי אחיהם בית ישראל 'מאתים אלף איש' ואת צרת כל דור ודור ופורענות ארמלגוס הרשע ומערכי המלחמה של גוג ובזמן הצער הגדול ההוא מיכאל יקום בזרוע להושיע". מתבקש ש'ארמלגוס' הוא טעות כתיב והכוונה ל'ארמילוס' הרשע, וכפי שהוא נקרא במקורות נוספים. ובכל אופן דברי התרגום שם צריכים ביאור, שהרי לא ידוע לנו שבית ישראל הגלו את תלמידי אליהו ואלישע ממקומם, ומה פשר הדברים. וע נין זה נשתדל לבאר לקמן.

כוונת תרגום יונתן בהזכירו את תלמידי אליהו ותלמידי אלישע

תרגום יונתן על התורה מגלה שהשקפת העולם ('איספקלריא') של יהושע, היא ההשקפה הנכונה בעיני ה', ותרגום יונתן חולק בכמה אופנים על השקפת העולם של 'ישיבת עיר התמרים'. בתרגום יונתן בספר שמות (מ,יא) הוא כותב שהסנהדרין היו לצדו של יהושע בן נון, והוא מוסיף שהנצחון על גוג ומגוג יהיה באמצעות משיח בן אפרים (='משיח בן יוסף') שיוצא ממנו. כלומר משיח בן יוסף לא ימות בידי 'ארמילוס הרשע', אלא ינצח אותו וגם יוסיף וינצח במלחמת גוג ומגוג.

תרגום יונת ן מגלה, שכנגד השקפת העולם של עתניאל שהתייחסה ליהושע כמו ל'מת בחייו', היו נביאים שהתייחסו בכבוד למוסד המלוכה, ואפילו למוסד המלוכה של ממלכת אפרים שהיתה בשכנות לממלכת יהודה. אליהו הנביא ניהל מאבק איתנים כנגד אחאב מלך ישראל, אולם כאשר אחאב קיבץ את נביאי הבעל להר הכרמל ונתן לאליהו את האפשרות להרוג אותם, אליהו נהג כבוד באחאב, ומסופר "וְיַׁד ד' הָּ יְתָּ ה אֶ ל אֵ לִיָּהוּ וַׁיְשַׁ נֵס מָּ תְ נָּיו וַׁיָּרָּ ץ לִפְנֵי אַׁ חְ אָּ ב עַׁד בֹאֲכָּה יִזְרְ עֶאלָּה ( "מלכים א יח,מו), וכתב רש"י שם: "שלא ילך אחאב יחידי שחלק כבוד למלכות". הריצה של אליהו לפני מרכבתו של אחאב - התנהגות שמתאימה לחייל פשוט - הראתה שבזמן שהמלך אינו נלחם נגד חוקי התורה, אפשר לכבד אותו, וממילא גם להצטרף אליו ואל צבאו, ומשום שיש צורך במלך ובצבא רגילים ואי אפשר לכבוש את ארץ ישראל ולהגן עליה רק באמצעות הבל פה של תורה. ולמרות שאחאב היה מלך על 'ממלכת אפרים' ולא על ממלכת יהודה (שבה היה המקדש), יש מצווה להצטרף גם לצבא ממלכת אפרים למרות שעדין נותרו דברים רבים לתקן באותה ממלכה כדי שתפעל ברוח התורה.

וכן אצל אלישע הנביא מצאנו, שגם כאשר היתה לו ביקורת על 'מלך ישראל' (המלך של 'ממלכת אפרים'), הרי שבעת שצבא ישראל יצא להלחם כנגד מואב, אלישע הצטרף אל החיילים שיצאו אל מעבר לגבול למלחמה, כדי לסייע להם בתפילותיו. וכפי שמסופר: "וַׁיֹאמֶ ר אֱלִישָּ ע אֶ ל מֶ לֶךְ יִשְ רָּ אֵ ל מַׁ ה לִי וָּלָּךְ לֵךְ אֶ ל נְבִ יאֵ י אָּ בִ יךָ וְאֶ ל נְבִ יאֵ י אִ מֶ ךָ ... וְעַׁתָּ ה קְ חוּ לִי מְ נַׁגֵן וְהָּ יָּה כְּנַׁגֵן הַׁ מְ נַׁגֵן וַׁתְ הִ י עָּלָּיו יַׁד ה':( "מלכים ב ג-יג-טו). ולמרות הביקורת שהיתה לאלישע הנביא כלפי מלך ישראל, היו לו קשרים טובים עם מלך ישראל ועם שר הצבא, וכפי שהוא אומר לאשה השונמית: "מֶ ה לַׁעֲשוֹת לָּךְ הֲיֵש לְדַׁ בֶר לָּךְ אֶ ל הַׁ מֶ לֶךְ אוֹ אֶ ל שַׁ ר הַׁ צָּבָּא". ובכל אופן, ההצטרפות של אלישע אל צבא ישראל שיוצא למלחמותיו הראתה שיש צורך בצבא ובחיילים, ומי שמתגייס לצבאם נוהג כשורה.

באותה העת מלכ י ממלכת אפרים 'לא עודדו' את תושבי הממלכה שלהם לעלות למקדש שבירושלים שבממלכת יהודה. וברור שאם חייל בצבא אפרים היה מקבל פקודה למנוע מאנשים לעלות לירושלים, והיה שואל את אליהו או את אלישע אם עליו למלא את הפקודה הזו, אליהו ואלישע היו מורים לו 'לסרב פקודה' משום שפקודה שכזו היא נגד התורה. אולם למרות זאת, אליהו ואלישע הורו שיש חשיבות בהתגייסות לצבא אפרים, שהרי החיילים האלו מגינים על בני ישראל מהצר הצורר אותם, ובזכות החיילים אלו בני ישראל יושבים בארצם ואינם תחת שלטון זר של גויים.
אולם, היו מי שחלקו על אליהו ועל אלישע, וכפי שיתבאר לקמן.

תרגום יונתן על הגלות מבקעת התמרים

גם בתקופת אליהו ואלישע היו מחכמי ישראל שהמשיכו את השקפת העולם של 'ישיבת בִ קְ עַׁת יְרֵ חוֹ עִיר הַׁ תְ מָּ רִ ים', ולפי דעתם תלמידי אליהו ותלמידי אלישע טועים ואסור להתגייס לצבא ישראל, ואותם תלמידי אליהו ואלישע שהתגייסו לצבא ממלכת אפרים נחשבו בעיניהם כמו 'מתים' (כפי שהתייחס עתניאל בזמנו ליהושע), או לכל הפחות כמי שגלו ממקומם. ודבר זה מרמז תרגום יונתן כשהוא כותב: "...ואת גלות 'תלמידי אליהו' שגלו מִ 'בִ קְ עַׁת יְרֵ חוֹ' ואת גלות 'תלמידי אלישע' שגלו מֵ 'עִיר הַׁ תְ מָּ רִ ים' על ידי 'אחיהם בית ישראל '– 'מאתים אלף איש ." '

תרגום יונתן מרמז שזו השקפת עולם שאינה נכונה. ממשיכי הדרך של 'ישיבת בִ קְ עַׁת יְרֵ חוֹ עִיר הַׁ תְ מָּ רִ ים' שהחשיבו את עצמם ל'בית ישראל (האמתיים)', היו צריכים לחוש אחווה כלפי אחיהם שהתגייסו לצבא, ולהבין שיש צורך גם בחיילים בצבא שיגנו על עם ישראל מפני אויבי ה', ושהחיילים נמצאים בתפקיד נצרך. אלא שבמקום לחוש כלפיהם אחווה אמיתית, הם בזו להם והתייחסו אליהם כאל מי שגלו ממקומם. וזו כוונת התרגום בכותבו: "ואת גלות 'תלמידי אליהו ' שגלו מִ 'בִ קְ עַׁת יְרֵ חוֹ' ". כלומר הם נחשבים ל'גולים' על ידי ממשיכי הדרך של 'ישיבת בִ קְ עַׁת יְרֵ חוֹ ', אותם ממשיכי דרך שמחשיבים את עצמם ל'בית ישראל (האמתיים)'.
המספר 'מאתים אלף' מוזכר שם כ'מספר סמלי' של תלמידי אליהו ושל תלמידי אלישע שהתגייסו לצבא. מספר זה מופיע קודם לכן בתרגום יונתן על התורה (שמות יג ,יז) בתור מספר החיילים של 'שבט אפרים' שיצאו קודם הקץ ממצרים. זו היתה גאולה בכוח הזרוע שכשלה משום שבאו לארץ ישראל מסיבות כלכליות כדי לבוז את הצאן של הפלישתים, והפלישתים הרגו אותם. אותם 'מאתיים אלף' הפכו למספר סמלי של חיילים של 'משיח בן אפרים' שלא מתלווה אליו סיוע תורני. אולם כאשר מתלווה אליהם סיוע תורני שמאשר את התגייסותם לצבא, כמו היותם 'תלמידי אליהו' או 'תלמידי אלישע', הרי אלו 'מאתיים אלף' רצויים. וכפי שהיו רצויים החיילים של יהושע בן נון שעסקו בכיבוש הגשמי הראשוני של ארץ ישראל.
תרגום י ונתן ממשיך שם ואומר שד' הראה למשה "את צרת כל דור ודור". וענין זה יתבאר לקמן.

עָקַת כָל דָר וְדָר (צרת כל דור ודור)

תרגום יונתן מגלה שהמילה "צֹעַׁר" שבכתוב "וְאֶ ת הַׁ כִּכָּּר בִ קְ עַׁת יְרֵ חוֹ עִיר הַׁ תְ מָּ רִ ים עַׁד צֹעַׁר" מרמזת לשורש צע"ר שקשור לעצב ולצרה, וש יש צע"ר בכל דור ודור. בעיני ממשיכי 'ישיבת עיר התמרים' יש צער בכל דור ודור, משום שבכל דור ודור יש עניינים גשמיים שמכונים בדברי חז"ל בשם "עול דרך ארץ ועול מלכות". 'עול דרך ארץ' משמש בדרך כלל ככינוי לעול הפרנסה וריבוי הממון, ואילו 'עול מלכות' משמש בדרך כלל ככינוי לצורך להתגייס לצבא ולהילחם את מלחמות ה'.
'גוג מלך המגוג' שמוזכר בנבואת יחזקאל משמש ככינוי לשר הרוחני הגוי שממונה על ריבוי הממון שקשור ל'עול דרך ארץ', ואילו 'ארמילוס הרשע' משמש ככינוי לשר הרוחני שממונה על גיוס חיילים שקשור ל'עול מלכות'. גם כאשר בני ישראל גלו מארצם ויש בנכר ארצות רבות שבהן לא מוטל על ישראל 'עול מלכות', והם אינם סובלים אז מהעול של 'ארמילוס הרשע' עדין בכל דור ודור מוטל על כל אדם פרטי מישראל הצער הפרטי של 'עול דרך ארץ' (='צרת כל דור ודור '). יש בצער הפרטי הזה מימד מהצער של מלחמת גוג ומגוג, וחז"ל רמזו לנו שכאשר אדם מישראל מקיים בשבת שלוש סעודות הוא ניצל מהצער הזה.

אולם התרגום מוסיף שצער זה קטן לעומת הצער הגדול העתידי, וכפי שיתבאר לקמן.

מיכאל יקום בזרוע להושיע

תרגום יונתן ממשיך ואומר שד' הראה למשה גם את "פורענות (ארמלגוס) [ארמילוס] הרשע ומערכי המלחמה של גוג ובזמן הצער הגדול ההוא מיכאל יקום בזרוע להושיע". התרגום מרמז שכאשר ישראל ישובו מהגלות לארצם, ויהיה צורך לחזור ולהתגייס לצבא ישראל כדי להגן על בני ישראל ששבו לארצם, יתעורר מחדש אצל ממשיכי דרכם של 'ישיבת בקעת התמרים' ה'צער הגדול' של "עול דרך ארץ ועול מלכות". ואז תחזור ותתעורר מחדש אצלם המלחמה הרוחנית מול גוג ומגוג (='אדוני בזק') שמסמל את 'עול דרך ארץ', והמלחמה שלהם מול 'ארמילוס הרשע' (='כושן רשעתיים') שמסמל את 'עול מלכות'. אולם בעת הצער הגדול ההוא שמרומז בכתוב "עִיר הַׁ תְ מָּ רִ ים עַׁד צֹעַׁר "- יקום מיכאל להושיע בזרוע.

כוונת התרגום היא למובא בספר דניאל (יב,א)

"וּבָּעֵת הַׁ הִ יא יַׁעֲמֹד מִ יכָּאֵ ל הַׁ שַׁ ר הַׁ גָּדוֹל הָּ עֹמֵ ד עַׁל בְ נֵי עַׁמֶ ךָ וְהָּ יְתָּ ה עֵת צָּרָּ ה אֲשֶ ר לֹא נִהְ יְתָּ ה מִ הְ יוֹת גוֹי עַׁד הָּ עֵת הַׁ הִ יא וּבָּעֵת הַׁ הִ יא יִמָּ לֵט עַׁמְ ךָ כָּּל הַׁ נִמְ צָּא כָּּתוּב בַׁסֵ פֶר ". כוונת דניאל באומרו "כָּּל הַׁ נִמְ צָּא כָּּתוּב בַׁסֵ פֶר " היא ל'ספר החיים' המכונה גם 'ירושלים של מעלה', וכפי שמרומז בנבואת ישעיה (ד,ג" :)וְהָּ יָּה הַׁ נִשְ אָּ ר בְ צִ יוֹן וְהַׁ נוֹתָּ ר בִ ירוּשָּ לַׁ ִם קָּ דוֹש יֵאָּ מֶ ר לוֹ כָּּל הַׁ כָּּתוּב לַׁחַׁ יִים בִ ירוּשָּ לָּ ִם: ."
מיכאל הוא המלאך והשר שבשמים שתפקידו ללמד זכות על ישראל, ובספר תולדות יעקב יוסף (דברים פרשת ואתחנן אות ט) הוא מספר על הבעל שם טוב" :כי מורי עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפוטרופסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות...". תרגום יונתן מרמז את מה שראה הבעש"ט, והוא מגלה שכך יהיה גם בעת הגאולה העתידה. בעת הגאולה העתידה כאשר יחזור הצורך להתגייס לצבא ישראל, תתעורר מחדש המחלקת שבין תלמידי עתניאל לבין תלמידי יהושע בן נון. ואז יתעורר מיכאל ללמד זכות על שני הצדדים החולקים שבעם ישראל, והוא יגלה שהקטרוג שמקטרג כל צד על הצד השני מקורו בטעות, ובעצם מדובר בזכות גדולה.
ממשיכי דרכם של עתניאל ושל 'ישיבת עיר התמרים' יקטרגו על תלמידי חכמים שמתגייסים לצבא ישראל, ויאמרו עליהם שהם דומים לגויים, ונחשבים למי שגלו ממקומם שהוא 'ירושלים של מעלה', ושהם לא יצליחו להוריש את הגויים מ'ירושלים של מעלה' (וכפי שמרומז בספר שופטים ש'בני בנימין' לא הצליחו להוריש את היבוסי מירושלים).
ומאידך, ממשיכי דרכו של יהושע ב ן נון שמתגייסים לצבא ישראל יקטרגו על ממשיכי דרכה של 'ישיבת עיר התמרים' שאינם מתגייסים לצבא. יהושע בן נון מתואר בתורה כמתמיד גדול ("וּמְ שָּ רְ תוֹ יְהוֹשֻׁעַׁ בִ ן נוּן נַׁעַׁר לֹא יָּמִ יש מִ תוֹךְ הָּ אֹהֶ ל "), אולם יחד עם זאת הוא ידע שצריך להתגייס לצבא רגיל כדי להילחם בגויים, וכפי שצווה אותו משה "בְ חַׁ ר לָּנוּ אֲנָּשִ ים וְצֵא הִ לָּחֵ ם בַׁעֲמָּ לֵק ."
וכאשר יהושע בחר אנשים כדי שיתגייסו לצבא וילחמו בכיבוש הארץ מידי הגויים, הוא בחר לצבא הזה גם מתמידים אמתיים שידעו את חשיבות מצוות כיבוש הארץ, אך יחד עם זאת הוא פתר מהגיוס הזה את עתניאל ותלמידיו שהיו מתמידים אמיתיים, והכיר בהם שהם מתאימים לסייע סיוע רוחני לצבא הנלחם. יהושע פתר אותם מהגיוס למרות שהם ביזו אותו והתייחסו אליו בתור 'מת'. אך יהושע הביע את ביקורתו עליהם, ורמז בספרו שהם אינם מתבטלים בפני רצון ה', ולכן גם הם לא יוכלו לגרש את הגויים מ'ירושלים של מעלה'. וגם בגאולה העתידה, ממשיכי דרכו של יהושע בן נון יקטרגו על 'המתמידים האמתיים' שאינם מתגייסים שהם אינם מתבטלים בפני רצון ה'.