דאגה קיומית
במצוות השמיטה אנו פוגשים באמירה יוצאת דופן של התורה, אמירה שלא מופיעה בשום נושא אחר. התורה פונה לאנשים בישראל ואומרת להם: "וְכִי תאמְ רו מַ ה נאכַל בַשָ נָה הַשְ בִ יעִ ת...וְצִ וִיתִ י אֶת בִ רְ כָתִ י לָכֶם בַשָ נָה הַשִ שִ ית וְעָשָ ת אֶת הַתְ בוָאה לִש ְ לש הַשָ נִ ים (ויקרא כ"ה, כ). התורה מתייחסת בכך לדאגה הקיומית העצומה שפקדה יהודים לקראת השנה השביעית. יש אמנם מצוות אחרות שקיומן כרוך בקשיים רבים. גם שמירת שבת הייתה מאז ומעולם מצווה תובענית ולא קלה, וכמוה מצוות הקשורות בקרבנות, בעליה לרגל, במתנות עניים ועוד. אולם אף מצווה לא דמתה במידת הקושי והסיכון שבה למצוות השמיטה. בעולם בו רוב תצרוכת המזון של האדם הייתה תלויה בגידולי הקרקע, היה ברור שאם הכול יתנהל באופן טבעי כל אזרחי ישראל עתידים לחיות במהלך שנת השמיטה ואף לאחריה בחרפת רעב, ואף לעמוד בפני סכנת מוות בשל היעדר מזון. אין אפוא להתפלא על כך שהתורה נדרשה לדאגת הקיום שבטרם שמיטה, דבר שלא מצאנו בשום מצווה אחרת.
אולם יש להתפלא על כך שהתורה צריכה הייתה לספר לעם ישראל על הפתרון העל-טבעי של הבעיה. הרי במהלך כל שנה שישית עתידים בני ישראל לראות שהם זוכים לריבוי תבואה מיוחד במינו, וכיוון שכך הם יכולים להבין מעצמם שאין להם ממה לחשוש בשנה השביעית. לשם מה היה הקב"ה צריך לספר לכולם שיהיה בסדר, הרי הם רואים במו עיניהם במשך שנה כיצד האדמה משנה את טבעה על מנת שהם יוכלו לאגור מזון? דומני שבשאלה זו כבר הרגישו שנים מגדולי הפרשנים, רש"י ורבי עובדיה ספורנו, והם פירשו שהשבע שיהיה בארץ לא יתבטא בשפע כמותי אלא באיכות המזון, ו"אף בתוך המעים תהא בו ברכה" (רש"י) ו"שיהיו הפירות רבי המזון כעניי ן שהיה בעומר שהיה מספיק לגדול כמו לקטן" (ספורנו).
דומני שדברי פרשנים אלה מיישבים את השאלה, אלא שהם עושים זאת בדרך דרש, ולא על-פי הפשט, שכן לפי פשוטו של מקרא התורה מבטיחה לבני ישראל ריבוי תבואה. פשט הדברים לעניות דעתי, הוא שהתורה אכן מתייחסת לדאגה שתקנן בלב כל אחד מישראל, על אף שיראה את ריבוי התבואה בשנה השישית. טבעו של אדם שהוא רוצה לדעת שביכולתו לשלוט בגורלו. אדם מעדיף לדעת שיש ביכולתו לדאוג למזונותיו מחר, על פני מצב שמבטיחים לו שהמזון שיש ברשותו היום, יספיק לו גם למחר. הליכה לקראת שנה שלמה שבה אין אפשרות לזרוע ולקצור מביאה לידי מצוקה נפשית ודאגה קיומית, גם אם רואים ש-ה' מסייע להכין עתודות מזון.
לגיטימציה לדאגה
לאור הבנה זו נראה לי שהתורה מלמדת אותנו בפסוקים אלה שיש לגיטימציה לדאגותיו של האדם. התורה איננה אומרת ש"אם תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" תיענשו על כך בחומרה ותבוא מארה בשדותיכם. אדרבה, בורא עולם יודע את טבעם של ברואיו, הוא מבין ללבם, וכיוון שכך הוא לא רק פותר את בעיית הקיום שכרוכה במצוות השמיטה, אלא גם מצרף הבטחה רשמית שנועדה לתת מענה לדאגה הטבעית שמקננת בלב כל אדם. וכי תאמרו, אתם הקוראים, מדוע חשוב לנו לדעת שיש לגיטימציה לדאגותינו הטבעיות? התשובה היא שיש הסבורים בטעות שדאגת האדם לעתידו עומדת בסתירה למידת הביטחון. מידת הביטחון ב-ה' היא אכן מידה חשובה.
חכמים שונים הצביעו על פסוקים שונים מהתורה כמצווים על מידה זו. לדעת הרמב"ן מצוות הביטחון מפורשת במצוות 'תמים תהיה עם ה' א-לוקיך' (דברים יח, יג). רבנו יונה מגרונה ורבי אלעזר אזיכרי למדו על מצוות הביטחון מהפסוק "לא תירא מהם“, שנאמר לגבי המלחמה מול אויבי ישראל (דברים ז, יז, כ, א), ואילו רבי מאיר שמחה הכהן כתב בספרו 'משך חכמה' שהביטחון נכלל במצוות ה'דביקות' בה', שנאמר 'ובו תדבק' (דברים י,כ). הרמב"ם לא מנה את מידת הביטחון כמצווה בפני עצמה, וייתכן שלדעתו היא כלולה במצוות האמונה. מידת הביטחון נחשבת אצל רבים כאחת המידות הבסיסיות והחשובות ביותר לאדם מאמין. כך מופיע בשם הגאון מוילנא שהמילה 'בראשית' היא ראשי תיבות של המידות הראשיות: ביטחון, רצון, אהבה, שתיקה (ויש גורסים שמחה), יראה ותורה. מידת הביטחון ניצבת בדרוש זה כאבן הפינה הראשונה לכל המידות. אולם מה משמעותה של מידה זו?
מלת המפתח – לבטוח
רבים במרוצת הדורות חשבו שמתחייב ממנה להאמין שהכול טוב. יתר על כן יש שפיתחו תפיסה לפיה אדם המאמין באמת ובאופן מלא ש-ה' יהיה בעזרו והוא יצליח, הוא אכן יצליח. יש אף מי שסברו שאם האדם הוא בעל ביטחון מוחלט, הוא צריך להימנע מכל 'השתדלות', ולסמוך על ה' שירפא אותו כשיחלה וידאג לכל מחסורו. המחזיקים בגישות מכסימליסטיות אלה של מידת הביטחון טוענים שרק צדיקים גדולים ביותר זוכים להגיע למידה זו. כדוגמה לקושי להגיע לביטחון שלם יש סיפור ידוע על תלמיד של רבי ישראל מסאלנט (ויש המספרים זאת על החפץ חיים) שקנה כרטיס הגרלה, וסיפר לרבו כי הוא סמוך ובטוח ב-ה' שיזכה בזכייה הגדולה. אמר לו רבי ישראל: "האם אתה מוכן למכור לי את הכרטיס במחצית מסכום הזכייה?" השיב התלמיד שהוא מוכן. אמר רבי ישראל: "אם כך, אין ביטחונך בזכייה אמתי, שכן אילו היית מאמין ובוטח באמת, לא היית מסכים למכור את הכרטיס במחצית מהמחיר המלא.
תפיסה זו של מידת הביטחון לפיה יש לבטוח ב-ה' שנצליח ונרוויח שגויה היא, ואף החזון איש בספרו 'אמונה וביטחון' מציין שזו טעות נושנה שהשתרשה בלב רבים, שכן ברור לכל בר דעת שיש בעולם גם לא מעט רע, וכי גם לצדיקים עלולים לקרות דברים רעים. ההגדרה המקובלת על אנשי אמונה רציונליסטיים היא זו שנוסחה כבר על - ידי אחד מראשוני הפילוסופים היהודים, רבנו בחיי אבן פקודה בספרו "חובות הלבבות", לפיה "מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, שיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו". אין אנו יודעים מהו הטוב והנכון לנו. ייתכן ש-ה' יחליט שדווקא דבר רע הוא הטוב והנכון, אולם אנו בוטחים בו שהוא יודע מה שהוא עושה. כיוון שאין האדם יודע אם יקרה לו טוב או רע, יש לכל אדם לגיטימציה מלאה לדאוג, וחובה גמורה להתאמץ ולהשתדל להצליח במעשיו.
