כל פרשת בהר עד המפטיר, מדברת על מצוות שמיטה ויובל, על כל כלולותיהן, פריטותיהם ודקדוקיהן, אך באמצע מכניסה שלושה עניינים:
- א. איסור הונאת ממון: ”וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו“ (ויקרא כ“ה, י“ד).
- ב. איסור הונאת דברים: ” ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך כי אני ה‘ אלוקיכם“ (שם י“ז).
- ג. איסור ריבית: ” אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך“ (שם ל“ו).
ולכאורה צריך ביאור:
- א. מה הקשר בין שלושת האיסורים הנ“ל למצוות שמיטה ויובל?
- ב. מדוע נכתבו שלושת האיסורים הנ“ל, כאן? דהלא, מצוות שמיטה ויובל - קשורים לעניינים שבין אדם למקום, ואילו שלושת האיסורים הנ“ל - קשורים לעניינים שבין אדם לחברו, אם כן מן הראוי היה לכתוב בפרשת משפטים, העוסקת בעניינים שבין אדם לחברו?
בכדי לבאר זאת, עלינו להקדים ולהתבונן, במהותן של מצוות שמיטה ויובל.
איתא בסנהדרין ל“ט ע“א, שתלמיד אחד שאל את רבי אבהו: מאי טעמא דשביעתא? (פי‘ רש“י - למה צוה הקב“ה על השמיטה?). ענה לו רבי אבהו: אמר הקב“ה לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, (פי‘ רש“י - ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם - ותשכחו עול מלכותו).
ובחינוך מצוה פ“ד הוסיף בטעם מצוה זו, וזו לשונו: צווה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם, ע“כ. מבואר, שטעם מצות השמיטה: זה לא רק להשריש בנו את ההכרה כי ”לה‘ הארץ ומלואה“, אלא כאשר האדם אינו מעבד את אדמתו במשך שנה שלימה, ומפקיר את פירותיה, הוא מחזק בכך את אמונתו, שכל אשר יש לו - זה מהקב“ה. ועפי“ז מובן, מדוע זוכים שומרי השביעית לפרנסה אף בשנה זו, כפי שנאמר: ” וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים“ (ויקרא כ“ה כ“א).
וכן להיפך, כשאין ישראל שומרים את השמיטה - גולים הם מאדמתם, כדאיתא בתורת כהנים בחקותי פרשה ב‘ (ובגמ‘ סנהדרין שם מובא בקיצור) ואתם לא עשיתם כן, אלא עמדו וגלו ממנה, והיא תשמט מאליה כל שמטין שהיא חייבת לי, שנאמר: ”אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה“ (ויקרא כ“ו ל“ד).
ואף טעמה של מצות היובל, בה נצטווינו להשיב את הקרקעות והבתים לבעליהן הראשונים ולשחרר את העבדים, הוא: ” כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי“ (ויקרא כ“ה כ“ג). וכמו שכתב החינוך במצוה ש“ל וזו לשונו: שרצה ה‘ להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ כמו שכתוב: “כי לי הארץ“, ועם מצוה זו... ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע חבריהם ולא יחמדוה בליבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו, ע“כ.
והכלי יקר בויקרא כ“ה ח‘ בסוף, כתב, וזו לשונו: השמיטה והיובל טעם אחד לשניהם, והוא – כדי שנשים בטחונינו בה‘, ולידע כי לה‘ הארץ לכך נאמר בשנת היובל הזה מן השדה תאכלו את תבואתה, לא תחזיק השדה כשדך, אלא כסתם שדה שאינה שלך, ע“כ.
לנו נדמה, שמצווה זו של השמיטה היא נחלת העבר, כשהיו כל ישראל על אדמתם - איש תחת גפנו ותאנתו, (ואכן, רק בכהאי גו ונא שמיטה נוהגת מהתורה לרמב“ם וסיעתו וכ“פ גדולי האחרונים למעשה. ולדבריהם, שמיטה בזמן הזה נוהגת רק מדרבנן. לאפוקי מדעת הרז“ה והראב“ד דס“ל דבזמן הזה שמיטה אינה נוהגת אף מדרבנן, רק ממידת חסידות), ואף אם תמצא לומר ששייכת ונוהגת גם כיום (מדרבנן כנ“ל), מ“מ היא נחלתם הבלעדית של החקלאים (פי‘ תושבי הקיבוצים והמושבים) שרק הם שייכים בקיום מצוה זו. אך אנו תושבי הערים (שאין לנו קרקעות חקלאיות) לכאורה לא שייכים במצווה זו, ולא נותר לנו אלא להיות נטפלים במצווה, ע“י תמיכה כספית.
ברם, נראה, שטעות הוא לחשוב כך. משום, שגם אם מצות שמיטה בפועל לא שייך בנו, אך עניין ומהות השמיטה שייך גם שייך בנו. וזאת באה התורה ללמדנו, גם מי שעוסק במסחר, במשא ומתן או בעל מלאכה וכיו“ב, עומד הוא לפני ניסיון דומה, ולא פחות קשה. גם הוא עלול לחיות בהרגשה, שכאן, בעסק, בבית חרושת או בעבודה וכיו“ב, הוא ”בעל הבית“ ואין זולתו. ולכן גם הוא זקוק למצווה, שתעמיד אותו במקומו, ושתבהיר לו ש“גרים ותושבים אתם עמדי“ - זה גם בעולם העסקים, שתחדיר בו את האמונה והביטחון בה‘ יתברך, שהוא ורק הוא בעל הבית.
אם נתבונן בסביבתנו ובעצמנו, ניווכח לראות שלרבים מאתנו יש אמת מדה כפולה. בבית, בבית הכנסת, בחברה, מתנהגים אנו כיהודים כשרים, או לפחות משתדלים להיות כאלה. ואילו בעסק, בעבודה וכיו“ב שונים פני הדברים... אותו אדם שבביתו הוא רגוע, רך כקנה, מתחסד עם הבריות, מאיר פנים לכל אדם, וכשהוא דורך על מפתן העסק או מקום העבודה, הוא הופך את עורו. כאן הוא מתנהג לפי כל הכללים הנהוגים בענף. כאן לא קיים המוסג של וויתור, אלא אדרבה: כאן ”מלחמה איש ברעהו“, החזק נגד החלש, כאן המתחרה הוא ”אויב“, שכל הדרכים כשרות כדי לגבור עליו.
יתכן שאין הדבר נובע בהכרח מחולשה של אמונה, יתכן שיש כאן גם אילוץ של ”מלחמת קיום“. אך בכל מקרה, התוצאה מכך היא שלילית, התנהגות מעין זו מביאה לידי הרגשה של ”כוחי ועוצם ידי“. משום כך הכינה לנו התורה תרופה למכה, בבחינת ”בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין“. איסורי האונאה והריבית שניתנו בפרשה זו - בד בבד עם מצוות השמיטה והיובל - באות להזכיר לנו, מידי יום ביומו, מי הוא בעל הבית שלנו. מהו המכנה המשותף שבין שלושת האיסורים: אונאת ממון, אונאת דברים, וריבית?
אפשר לומר, ששלושתם באו למנוע מן האדם לנצל את חולשת זולתו לרעה. מי שמוכר במחיר מופרז, לכאורה עושה זאת בהסכמתו המלאה של הקונה. מה הבעיה? אך האמת, מה שהקונה הסכים לעסקה זאת, משום שלא היה בקי בטיב הסחורה או במצב השוק... המוכר ניצל זאת לטובתו, ואונה את הקונה. אם נשאל את המוכר מדוע התנהג כך? המוכר המצוי יסביר לנו, שאין בזה כל רע, ”זהו מסחר!“ - מעין מלחמה קטנה, שבה גובר הממול ח יותר. אבל השקפת התורה שונה לחלוטין. לא רק גזלה יש כאן, אלא גם - כמו במצות השמיטה - ענין של אמונה בבורא עולם. אם אתה מאמין, שלא אתה הוא בעל הבית, אין לך כל ענין ”במלחמה זו“. עבור מי אתה מנהל כאן ”מלחמה“? האם עליך לעזור לקב“ה לספק לך פרנסה?!
גם באונאת דברים, זו אותה נקודה. אנשים רבים מזלזלים באיסור זה, גם מי שלעולם לא ירים את ידו על חברו, אינו נרתע מהטחת עלבונות, מהערות עוקצניות, מבדיחות מכאיבות, כשנדמה לו שהצדק עמו. ומדוע? משום שאין כאן פגיעה גופנית. אבל לאמתו של דבר, הפגיעה היא קשה יותר. הוא פוגע בצד החלש של זולתו, הוא מנצל לרעה את חולשתו, הוא גובר על יריבו, לא בנשק ולא במכות, אלא בדברים בעלמא הוא מצער אותו, ומי שהולך בדרך זו, מנהל ”מלחמה“...
ואף המלווה בריבית, זו אותה נקודה. הוא מנצל את חלישות הזולת שזקוק להלוואה, להרבות את נכסיו. וכמו שכ‘ רש“י שם, שמורה היתר לעצמו: בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו. (פי‘ כל אותו זמן שכספו אצל הלווה, אין המלווה יכול לשאת ולתת בכספו ולהרוויח, וא“כ לכאורה בצדק מגיע לו ריבית, שהרי הוא תשלום עבור מניעת הרווח שיכל לעשות), ולכן אסרה התורה להתנהג כך.
ועפ“ז מובן, מדוע הכניסה התורה את שלושת האיסורים הנ“ל, בתוך פרשת שמיטה ויובל, ללמדנו שעניינם אחד הוא! שרק על ידי חיזוק האמונה בבורא עולם שהוא בעל הבית - ולו הארץ, והכול שלו ומאתו. ובוטח בה‘ שהוא זן ומפרנס אותו, והוא המחליט: למי לתת, כמה לתת, ומתי לתת, ואנו רק - גרים ותושבים עמו, כמו ”פקידים“ בלבד, ואין לנו שום עניין אישי בדבר, רק אם נחיה בהכרה כזו יקל עלינו לוותר על ”מלחמת הקיום“ הנ“ל, שהיא נחלתם של עמי הארץ. ואדרבה, זה ימריץ ויחזק אותנו לעזור לזולתנו בממוננו ובגופינו בשמחה, מתוך ידיעה שזהו רצונו וחפצו יתברך.
