אהבת חסד חלק ג': מצות הכנסת אורחים
חלק ג' מדבר על גמילות חסדים שבגופו, וכמו שאמרו חז"ל שגמילות חסדים היא בין בגופו בין בממונו בין לחיים בין למתים בין לעניים בין לעשירים, משא"כ צדקה. וגמילות חסדים שבגופו כולל כל דבר שאדם מיטיב לחבירו ע"י טירחת גופו, כגון הכנסת אורחים, ביקור חולים, שמחת חתן וכלה, לוית המת קבורתו והספדו ונשיאת מיטתו, וכפי שיבואר להלן.
מצות הכנסת אורחים
גודל ענין הכנסת אורחים
מצות הכנסת אורחים חביבה מאד לפני הקב"ה, והיא חשובה כהשכמת בית המדרש, וי"א יותר מהשכמת בית המדרש, (ולפי זה אם השכים ללכת לבית המדרש ונזדמנו לו אורחים מוטב יותר שיתעסק במצוה זו, אמנם אם יש בביתו מי שיקבלם כראוי להם ילך לבית המדרש, דאין מבטלים תלמוד תורה למצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, ולפעמים אם האורחים הם נכבדים ביותר, נכון שהוא בעצמו ישמש לפניהם), והיא גדולה יותר מהקבלת פני שכינה, והיא מהדברים שהאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, וכיון שהיא בכלל גמילות חסדים, האדם זוכה על ידה לכל המעלות שזוכים ע"י גמילות חסדים, והמוחזק במצוה זו זוכה לבנים, והמאכיל עני על שלחנו נחשב כקרבן במזבח ומכפר עליו, ובפרט אם הוא תלמיד חכם שכרו הרבה מאד יותר על זה, והרי הוא כמקריב תמידין, ומי שאינו רוצה להנות תלמיד חכם מנכסיו ח"ו עונשו גדול ואין לו ברכה. ואמרו חז"ל שאמרו גדולה לגימה וכו' שבגלל שעמון ומואב לא קידמו את ישראל בלחם ובמים הורחקו מכלל ישראל, ואילו צאצאיו של יתרו ישבו בלשכת הגזית בזכות "קראן לו ויאכל לחם", ומיכה שעשה פסל לא נמנה עם אלו שאין להם חלק לעולם הבא בזכות שהיתה פתו מצויה לעוברי דרכים, ונביא הבעל שרתה עליו שכינה בזכות שהאכיל את עידו הנביא, ובגלל שיהונתן לא נתן לדוד ב' ככרות לחם נסתובב שנהרגה נוב עיר הכהנים ושאול ושלשת בניו, ונטרד דואג האדומי. ומכאן לומדים כמה צריך להזהר שלא להעלים עין ממצות הכנסת אורחים, ובזכות זה הקב"ה יציל אותו ואת זרעו מתלאות העולם. ומצות הכנסת אורחים שייכת גם בעשירים, והיינו שיקבלם בפנים יפות, וישמשם ויכבדם לפי כבודם, ובעניים יש בזה גם מצות צדקה. (פרק א').
איך להתנהג עם האורחים
התורה האריכה לפרט את ההכנסת אורחים של אברהם אבינו כדי שנלמד אנו איך להתנהג עם האורחים, שצריך לחזר אחריהם, ולקבלם בחיבה יתירה, ולתת להם מים לנקיון וכיוצא בזה מלבד אכילה ושתיה, ולתת להם להשען ולהנפש מטורח הדרך לפני האכילה, ולומר מעט ולעשות הרבה, ולעשות הסעודה באופן היותר נעלה ובזריזות יתירה, ולעמוד לשרתם בעצמו, וללוותם אחרי האכילה, ולחנך גם בניו למצוה זו. ואמרו חז"ל שבשביל שאמר אברהם "יוקח נא מעט מים" זכו ישראל במדבר למי הבאר, ולכאורה קשה וכי בשביל פעם אחת נתנו מים לשישים רבוא ארבעים שנה, והביאור בזה הוא שבאמת אברהם עשה כך כל ימי חייו, אלא שמידת הדין היתה יכולה לטעון שכיון שהיו עובדי גילולים אין לתת על זה שכר, ולכן זימן הקב"ה שיעשה כך גם למלאכים, שבזה גם המחשבה וגם המעשה הם לטובה, ועבור זה שילם לדורותיו הבאים אחריו. נמצאנו למדים שמי שהורגל לעשות חסד הקב"ה מזמן לו לעשות פעולות נשגבות שיזכה עבורם לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. (וממעשה דרבקה אנו לומדים ורואים שאם האדם מקיים את המצוה בלב טוב כראוי, הוא מוסיף על המצוה גם מה שלא ביקשו ממנו. פ"א). וצריך לקבל את האורחים בסבר פנים יפות, ולתת להם מיד לאכול שמא הם רעבים ומתביישים לבקש, ולתת להם בפנים צהובות ולא זועפות, ואם יש דאגה יכסנה בפניהם, ויראה עצמו שהוא עשיר אפי' הוא עני, וינחמם בדברים, ולא יספר להם תלאותיו, ויראה עצמו אם כמצטער על שאינו יכול לתת להם יותר, ויחתוך להם את הלחם ולא יביט עליהם כשהם אוכלים כדי שלא יתבייש, ואם הם לנים אצלו יתן להם את המיטות הטובות כפי הראוי להם כדי שמנוחתם תהיה טובה, ויחשוב בליבו איך היה רוצה שיארחו אותו ושגלגל חוזר בעולם, ואף אם חושב שאינו יכול לכבד האורחים כראוי יכניסנו ויכבדו ממה שיש לו אם אין אחר שיכבדו כראוי. וטוב שיהיה לאדם חדר מיוחד לאורחים לכל הפחות ללינה, אף אם אינו יכול להאכילם, ויתבונן איך הוא מכין מקום אף לצרכים שאינם חשובים, ואף אם היחיד אינו יכול לעשות כך, הרבים חייבים לעשות מקום מיוחד ללינת האורחים, וידאגו למזונותיהם, ולא יפטרום מהעיר בלא מזונות ח"ו, ומצינו שכופים בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה. וכבר נהגו בכל ישראל לעשות חברת "הכנסת אורחים" ואשרי חלקם.
מצות לוית האורח
מצוה ללוות את האורח ביציאתו, ואמרו חז"ל ששכר לויה אין לו שיעור, ואמרו שכל המלוה אפי' ד' אמות בעיר שוב אין האורח ניזוק, ואסור לאורח למחול על ליוויו, וכל שאינו מלוה כאילו שופך דמים, וכופין על הלויה כמו על הצדקה, ובפרט אם האורח אינו יודע טוב את הדרך מצוה רבה ללוותו (או להדריכו היטב) כדי שלא יכשל, וזכותו גדולה מאד מאד כי זהו עיקר מצות לויה, וגורם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות. (פרק ב').
