חסד עם המתים

חסד עם המתים

מצות קבורת מתים-

קבורת מתים היא מצוה דאורייתא דכתיב "כי קבור תקברנו", והיא בכלל מצות גמילות חסדים ויפה ממנה, ונקראת חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול ממנו, וכן הוצאת המת לקבורה ונשיאת מיטתו והלוויתו והספדו ושאר צרכי המת הם בכלל גמילות חסדים למתים, ואסרו חז"ל את כל בני העיר בעשית מלאכה כשיש מת אפי' אם המת לא קרא ושנה, דאף שעיקר חיוב הקבורה מוטל על הקרובים מ"מ מצוה על כל בני העיר להשתדל בזה, (ואמנם אם יש ממונים לזה מותרים שאר בני העיר במלאכה, ואם החברא קדישא לא מתחלקת לפי ימים, אסורים כל החברא קדישא במלאכה עד שימסרוהו לכתפים), אך א"צ לבטל תורה לצורך ההתעסקות בהכנה לקבורה, אפי' למי שקרא ושנה, וכשמוציאים את המת לקבורה מצוה לבטל תורה כדי ללוות אדם שקרא ושנה וכ"ש אם לימד לאחרים, אפי' יש אנשים בלעדיו עד שישים ריבוא (דנטילת התורה שמתבטלת מהאדם במיתתו, כנתינתה), ואפי' זקן מחכמי הדור אינו פטור ממצות לויה, ולמי שלא קרא ושנה א"צ לבטל תורה כדי ללוותו אם יש עשרה שיוכלו לומר קדיש וברכת אבלים (ויש ליזהר שלא לחזור מהלויה לביתו לפני שבודק שישארו עשרה), והחברא קדישא צריכים להזהר שלא להלין את המת, כי הוא צער גדול למת, וזה גם איסור דאורייתא להלין מת בחינם אם לא באופנים המותרים כמבואר בשו"ע.

הספד

הספד הוא בכלל חסד עם המתים מפני שהוא כבוד המת, ומצוה שירים קולו עליו לומר דברים המשברים את הלב כדי לעורר בכי, כי מצוה לבכות ולהצטער על אדם כשר שמת, והבוכה זוכה למחילת עוונות, והקב"ה סופר את הדמעות ומניחם בבית גנזיו, כי זה מורה שהבוכה הוא אדם כשר, שמתאונן שנחסר עבודת ד' מן העולם, והמתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו, על כן יש ליזהר בזה מאד. (פרק ה').

ניחום אבלים

גם הוא בכלל גמילות חסדים, וזה בכלל "ואהבת לרעך כמוך", ויש ליזהר בזה בעני יותר מבעשיר, ויסוד ענין ניחום אבלים הוא כדי לנחמו מצערו, וכשאומר המקום ינחם וכו' יוצא ידי חובה, אך יותר טוב לדבר על ליבו ולנחמו מצערו שזהו עיקר הניחום. (פרק ה').

מצות שמחת חתן וכלה-

המצוה לשמח חתן וכלה הוא ענין גדול, וזה בכלל גמילות חסדים, ומצוה זו מצויה יותר בבני עניים וכדו' שאין מצוי שם אנשים המשמחים, וגם אין מצוי שיעשו נגד ההלכה (כדלהלן), ואם יעשו ויעיר להם יקבלו את דבריו, ומצוה גדולה עד מאד ללכת לשמח אותם, והמשמח חתן וכלה זוכה לתורה, וכאילו הקריב תודה, וכאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים, ומצינו מגדולי החכמים שהיו מטפלים בענין זה, וגם בממונו מצוה לסייעם להוצאות החתונה ולשאר דברים הכרחיים, במתנה או בהלוואה, ע"י עצמו או שיקבץ מאחרים, ושכרו גדול עבור זה, ונהגו בכמה מקומות לעשות חברת 'הכנסת כלה', ועדיף להשיא יתומות עניות מלתת לעניים.

במצות שמחת חתן וכלה יש להזהר שלא יהיה הקלקול יתר על התיקון, כגון לבוא למקומות שיש ריקודים מעורבים שזה עוון פלילי, וצריך לברוח מחתונות כאלה כי השטן מרקד ביניהם, ואין שום מצוה לשמחם דכל מצוה המביאה לידי עבירה מוטב שלא יעשה המצוה, ואם משער שיתכן שיקבלו תוכחתו מצוה ללכת לשם ולמונעם, וזכות הרבים תלוי בו. ואמרו חז"ל שהמסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כדי להנות, אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים לא ינקה מדינה של גיהנום, וזה אפילו בהסתכלות בעלמא, וכ"ש שאסור לרקוד יחד, ועובר בזה על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וגם על "ונשמרת מכל דבר רע" שזה אזהרה שלא להרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, וכ"ש שאסור לעשות מעשה המביא לידי הרהור והסתכלות ובודאי יבוא על ידי זה לידי טומאה. ועל כולם מצוי שעובר ע"י הריקוד בלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה" שהרי הבתולות הם נדות מזמן שהגיעו לידי וסת, ונדה היא ערוה, והמחבק או המנשק אחת מכל העריות דרך תאוה ואפילו בלי ביאה עובר על לאו זה ולוקה וזה עוון פלילי והעושה כן פסול לעדות ולשבועה (שהרי קשה לומר שסוברים שזה מותר, ואף בשוגגים זה עוון פלילי הנ"ל שייכים גם במי שאמורה להיות אשתו כגון אחרי כתיבת התנאים, וכן יש בהם איסור יחוד, ואפילו אם היתה טהורה אסור, ודבר זה מביא לפעמים קלקול גדול, ועתידים ליתן את הדין בעולם הבא, וגם לסבול יסורים עבור זה בעולם הזה. ועוד מגיעים ע"י ההתקרבות לכמה איסורים גדולים של עוון כרת, וממילא מלבד האיסור בעצם ההתקרבות יש בזה גם הרחקה מאיסורי כרת, והמוציא מעות לכלי זמר במקומות כאלו הרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה ועובר על "לפני עוור לא תתן מכשול", ועל המחותנים לדעת שאם החתונה היא בפריצות ודאי אין השכינה שורה שם והזיווג לא יעלה יפה וזרעם לא יהיה נכון לפני השם, ואם יש בחופה אנשים ונשים יחד אין לומר שהשמחה במעונו, דאין שמחה כשהיצר הרע שולט שם, ובספר חסידים מביא מעשה נורא על אדם שראה במדבר בלילה וראה אנשים שכבר מתו מושכים עגלות גדולות ועליהם בני אדם, ואמרו לו שבגלל שהיו משחקים עם נשים ובתולות הם מושכים עגלות עד שכבר אין להם כח, ואז חבריהם מחליפים אותם. (פרק ו').

חסד התלוי בדיבור

יכול לזכות לזה גם מי שאין לו ממון, והוא דבר מצוי בהרבה עניינים: א' ללמד תורה לאחרים שזה בכלל חסד, ומ"מ אינו יוצא בזה ידי מה שאמרו חז"ל שהאדם חייב לעסוק בחסד, (כדמצינו באביי ורבא שהיו מבית עלי שאביי שעסק בחסד חי ס' שנים, ורבא שלא עסק בחסד חי מ' שנים, והרי רבא לימד תורה לאחרים. ואולי הביאור בזה שאביי כיון שהיה מפורסם בדורו ודאי היה מוסיף עניינים גדולים בחסד שאחרים לא היו עושים בלעדיו, ורבא סבר שאין חיוב על האדם להתחיל לעסוק בדבר כיון שלא בא מעשה לפניו, והוא חשש מביטול תורה, ומשמים הסכימו לאביי. ומה שהוסיפו לו כ' שנים י"ל שבאו להשלים לו את הזמן שעסק בחסד, כדי שלא יפסיד מלימוד התורה, אי נמי ע"י חסד נתכפר לו עוון בית עלי). ב' להסיר כעס של אדם על חבירו, או לסבב בדיבורו שלא יקרה נזק לחבירו, או לגרום שאדם יעשה טובה לחבירו (ומקבל עבור זה ברכה מאת ד'). ג' לייעץ לחבירו עצה ההוגנת לו בענייניו. ד' לנחם את חבירו מדאגתו (אם אינו יכול לעזור לו ממש), ואמרו חז"ל הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות, והמפייסו בדברים בי"א ברכות. ה' יגרום לרבים לעשות צדקה וחסד. ו' להתפלל על החולה שירפאהו ד', או שינצל מצרתו ואפי' חבירו אינו יודע. (פרק ח').