ליקוי המאורות ושייכותו עם מעשה בנ"א
יביא הברייתות דליקוי המאורות סימן רע ונגרם בשביל ד' דברים כו' / יקשה דליקוי המאורות הו"ע בטבע הבריאה ולא נגרם במעשה בנ"א / יבאר דבזמן הליקוי שולט מזל רע וזוהי עת פורענות / יבאר עוד דהשפעת המזל היא לנטיית הנהגת בנ"א / יבאר החילוק בזה שבדברי הגמ' בין ישראל לעכו"ם
"יהי מארות ברקיע השמים והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (א, יד)
גרסינן בברייתא סוכה (כט, א) "בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים, לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה". ועוד שם בגמ': "בשביל ארבעה דברים חמה לוקה, על אב ב"ד שמת ואינו נספד כהלכה וכו', ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין על כותבי פלסתר וכו'", והמורם מזה הוא דליקוי המאורות תלוי במעשה בנ"א.
וידועה הקושיא בזה, דכיון שליקוי המאורות הוא ענין הקבוע בטבע הבריאה שמגיע בזמנים מסויימים, ולפי חשבון התכונה יש לקבוע מראש זמן הליקוי, ועד ש"מצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות" (שבת עה, א. ובלשון המאירי שם "חכמה זו מפוארה בידיעת אותות השמים ולקות המאורות בלי שום שגיאה") – האיך שייך לומר שהליקוי בא כעונש על עניינים מסויימים והוא סימן רע וכו', בשעה שהליקוי הוא מחוקי הטבע שאינם משתנים כו'.
ואין לפרש בכוונת הברייתא "בזמן שהחמה לוקה כו'", שראיית הליקוי היא סימן רע, כלו' שאמנם עצם הליקוי תלוי בחשבון תכונות השמים, אבל ראיית הליקוי אינה תלוי' בחשבון דיתכן ויהיו עננים המסתירים על החמה וכיו"ב, ורק ראיית הליקוי היא באמת סימן רע וכו'. – שהרי פשטות לשון הברייתא "בשביל ארבעה דברים מאורות לוקין" מורה שהכוונה היא לעצם הליקוי ולא לראייתו. מה גם שישנם מקומות שאין בהם כלל עננים המסתירים (וכארץ מצרים – ראה פרש"י ר"פ מקץ. ויגש מז, י. וארא ז, יז. סוטה יג, א. ועוד), ואין בהם מה שיכסה על ראיית הליקוי, – ודוחק לומר דבמקומות אלו עושה הקב"ה נס כאשר עושין רצונו של מקום ומביא לשם עננים שיסתירו על הליקוי.
וכן מבואר גם מהא דמחלק בברייתא שם בין ישראל לעכו"ם – "בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעו"כ, לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה ועו"כ לחמה". דהפי' בזה הוא שבגלל שישראל דומים ללבנה ועכו"ם דומים לחמה – הנה כאשר יש ליקוי בהנהגתם נפעל ליקוי בהתאם לזה בחמה ובלבנה, כשהליקוי הוא בהנהגתם של ישראל נפעל ליקוי בלבנה, וכשהוא בהנהגת העכו"ם נפעל ליקוי בחמה. דמכ"ז מובן שכאשר המצב של ישראל הוא בשלימות אי"צ כלל להיות ליקוי וחסרון בהלבנה (ולא שישנו ליקוי רק שהוא מכוסה ואיננו נראה).
והנה בפשטות הי' אפשר לבאר דכאשר יש ליקוי במאורות זהו סימן שבאותו הזמן יש שליטה של מזל רע בעולם (וכדמצינו בכ"מ בדברי חז"ל – וראה להלן), והיינו דזמן זה מסוגל לפורעניות, וממילא זהו "סימן רע". וזוהי כוונת הש"ס "בזמן שהחמה לוקה וגו'" שאין הכוונה על עצם הליקוי אלא על "זמן הליקוי" שבו יש סימן רע לשונאיהם של ישראל וכיו"ב, ומכיון שזהו זמן מסוגל לפורענות לכן "בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין כו'" שזמן ליקוי המאורות הוא עת פורענות לארבעה דברים אלו שנמנו בגמ' שם (ועד"ז כתב בערול"נ. ועוד).
דלפי"ז מובן שבשעה זו שיש ליקוי במאורות, והיינו שיש שליטה של מזל רע בעולם, יש לחשוש מאותם "ארבעה דברים" רק באם אין ההנהגה בהם כדבעי, מפני שאז הוא עת פורענות להחמיר יותר בד' דברים אלו. ומהאי טעמא "בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכים לדאוג מן הפורעניות", מאחר שאין כאן חטא וממילא אין חשש לפורענות.
וממילא מובן דאין מקום להקשות ממה שליקוי החמה והלבנה מוכרח לבוא בזמן מסוים מצד חוקי הטבע, דאכן הליקוי עצמו איננו תוצאה ממעשה בנ"א, וזהו רק סימן לעת פורעניות בה מענישים במיוחד על אותם ד' דברים, שלכן יש להזהר בזמנים אלו; ואע"פ שזמנים אלו וסימניהם (הליקוי) נקבעו בטבע הבריאה – מ"מ הפורענות והעונש בזמנים אלו תלוי' במעשה בנ"א אם יש מהם סיבה להעניש.
ברם כד דייקת שפיר אין הענין מבורר בזה כל הצורך, דהא בהמשך הסוגי' מבואר שיש חילוק בזה בין ישראל לעכו"ם: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתיראין מכל אלו . . ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה – עובדי כוכבים יחתו ואין ישראל יחתו", ומובן דבאותו המצב שאצל ישראל "אל יחתו" – והיינו כש"עושין רצונו של מקום" – הגוים עדיין "יחתו". והדברים צ"ב דממ"נ, באם איירי בזמן ש"עושין רצונו של מקום" אין מה לחשוש מהסימן רע, דלא שייך פורענות כלל, וא"כ אי"מ טעם ש"יחתו הגוים" – גם אלו שאינם עוברי רצונו.
ונראה לבאר מהלך הגמ' כאן, ובהקדם שבכ"מ בחז"ל מצינו דהשפעת ה'מזל' בזמנים מסויימים, אינה רק לענין שכר ועונש, אלא גם שייכת להנהגת בנ"א, כלו' שהמזל גורם נטי' כלשהי בהנהגתם ובמעשיהם (לחיוב או לשלילה). וכגון הא דמצינו "אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה" (הל' ת"ת לרמב"ם פ"ג הי"ג. ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם – פ"ד ס"ח), דפשיטא דאין הכוונה שהיום איננו זמן ללימוד התורה, כ"א שהלילה מסוגל ללימוד ביתר שאת משא"כ ביום שצריך לריבוי יגיעה כו'; ועד"ז מאי דאמרינן בשבת (קנו, א) "האי מאן דנולד בחד בשבת יהא כו'", שהכוונה היא שהמזל גורם לאדם איזה נטי' ומשיכה לדבר מסויים.
ומובן גם, שאין הכוונה בזה, שהנטי' ההיא מכריחה את האדם להנהגה בלתי רצוי', ושוללת את ענין הבחירה וכו', וכמ"ש הרמב"ם להדיא (הל' תשובה רפ"ה) שרשות לכל אדם נתונה להיות צדיק או להיפך וכו', אלא רק גורם "נטי' קצת" להיות מוכן בטבעו להנהגה זו, ויוכל להתגבר עלי' ע"י ריבוי יגיעה ושינוי טבעו. וע"ד שמאריך הרמב"ם (ברפ"ח משמונה פרקים) שאי אפשר שיולד האדם בטבע בעל מעלה ולא בעל חסרון אלא רק בטבע המוכן למעלה או לחסרון וכו'. וממילא שאין המזל מבטל את ענין הבחירה, ורק שעל ידו צריך לריבוי יגיעה והתאמצות יתירה שלא ללכת כפי הטבע.
ועד"ז הוא גם המבואר בגמ' תענית (כט, א) שיש "ימים חייבים" והיינו שבימים אלו ישנה הנטי' לענין של חובה, ולכן צריך לשמירה יתירה בימים אלו. ולדוג' מ"ש בשו"ע (יו"ד קעט ס"ב) שנהגו שאין מתחילין בב' וד' מצד המזלות קשים שבימים אלו, וכל כיו"ב.
והמורם מזה לדידן, ד"בזמן שהחמה לוקה כו' סימן רע" היינו לא רק שבזמן זה מענישים על הנהגה בלתי רצוי', אלא שזמן זה פועל באדם נטי' והמשכה להנהגה בלתי טובה, אלא שמ"מ אי"ז הכרח גמור להנהגה בלתי רצוי' שהרי מצד ענין הבחירה המסור בידו בכוחו להתגבר על נטיותיו. [ויומתק בזה משל הגמ' מלך שאמר לעבדו טול פנס מפניהם – לעבדו דייקא, דנטילת הפנס נעשית רק ע"י עבד המלך, ולא ע"י המלך עצמו, וכמו שהליקוי הוא רק ע"י החמה, דהוא ענין טבעי בלבד].
ולפמשנ"ת יש לומר דפירוש הברייתא "בשביל ארבעה דברים חמה לוקה כו'" הוא שבשביל ה"מזל" הגורם לד' עניינים אלו המאורות לוקין וכו', כלו' דכוונת הברייתא אינה שליקוי המאורות הוא מפני הנהגה לא רצוי' בפועל, אלא לזה שמכיון שבזמן זה יש נטי' בטבע להנהגה בלתי רצוי' ב"ארבעה דברים" – לכן לוקין המאורות.
דבזה יתבאר לן גם יסוד החילוק גם בין ישראל לעכו"ם, דאף שגם בעכו"ם יש היכולת להתגבר על הנטיות הטבעיות, שהרי אין נענשים אלא אם כן חוטאים "מעצמם" (עי' רמב"ם הל' תשובה פ"ו ה"ג), מ"מ מאחר שהם נתונים תחת שליטת הנהגת הטבע, הנה כדי לבטל הנטי' שמצד הטבע צריכים הם להשתדלות ויגיעה גדולה ביותר, ולכן "יחתו הגוים מהמה", הם מפחדים מהנטיות הבאות מצד הטבע.
משא"כ ישראל, כאשר הם מוסיפים בעבודתם לקונם "עושין רצונו של מקום" (ראה חדא"ג מהרש"א ברכות לה, ב), אינם נתונים לשליטת הטבע, גם לא ד"אותות השמים", ועל כן "אין מתיראין מכל אלו", כי ביכלתם להתגבר על הנטי' הבאה מצד הטבע.
