דברי תורה מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א - פרשת בראשית

ויצו ה' אלקים על האדם לאמור, מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות (ב-טז). ויש להבין כפל הלשון מכל עץ הגן 'אכול תאכל'. – וירא האשה כי טוב 'העץ' למאכל, וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח 'מפריו' ותאכל (ג-ו). ויש לדקדק שהתחיל בעץ וסיים בפרי. – וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום, ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים בתוך עץ הגן (ג-ח). ויש להבין מה עלה בדעתו להתחבא מפני ה', שעיניו משוטטות בכל. – ובכלל יש להבין איך יתכן שאדם וחוה ימרדו בה' לעבור בשאט נפש על דבריו, ובודאי שהיה להם איזה אמתלא שטעו בה.

ונראה דהנה לעיל ביום השלישי להבריאה כתיב, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעו בו על הארץ, ויהי כן, ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו (א-יא). וברש"י עץ פרי, שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי (ב"ר ה-ט) ע"כ. והיא פליאה, דאם כן איך אמר הכתוב בסיום דיבור ה' ויהי כן, הלא לא היתה כן, שהרי שינתה הארץ, שאין טעם העץ כטעם הפרי.

ועוד יש להבין, שה' אמר תדשא הארץ דשא, וברש"י תתמלא ותתכסה לבוש עשבים. וגם זאת לא היה כן, וכמו שנאמר להלן, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה. וברש"י ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים (חולין ס:), וכיון שכל עשב השדה טרם יצמח, אלא על פתח קרקע עמדו עד יום ששי, אם כן הארץ עדיין לא נתכסה אז בלבוש של עשבים, ואיך נאמר ויהי כן.

וכתב בתפארת יהונתן לחדש, דבגן עדן, מקום מושב הצדיקים, קודם חטא אדם הראשון, הוציאה הארץ כל עצי הגן טעם עץ כטעם הפרי, תיכף ביום השלישי, כמו שאמר ה', ושם נתקיים במילואו, 'תדשא הארץ' דשא עשב מזריע זרע 'עץ פרי', טעם העץ כטעם הפרי, ובגן עדן הוציאה הארץ ועשתה כרצון קונה, ולכך נאמר כאן ויהי כן. מה שאין כן בשאר מקומות, מקום מושב הרשעים, לא יצאו חוץ לקרקע עד שהתפלל אדם הראשון, ושם הוציאה רק עץ עושה פרי, ולא טעם העץ כטעם הפרי ע"ש.

וזהו שאמר הכתוב (ב-ט) ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל 'עץ' נחמד למראה וטוב 'למאכל'. והיינו שבגן עדן גם העץ עצמו היה טוב למאכל, כי שם כל האילנות היו טעם עצו ופריו שוה. – ולכן כיון דכל עצי הגן היה טעם העץ ופריו שוה, שהיה גם בהעץ טעם הפרי, על כן אמר ה' לאדם, מכל עץ הגן 'אכול תאכל', כי יש בהם שתי אכילות, הן אכילת העץ והן אכילת הפרי, כי טעם העץ כטעם הפרי.

והנה ה' אמר 'ומעץ' הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, ואם העץ לא היה נאכל, על כרחך הכוונה שהזהירו שלא יאכל פרי העץ (עיין רמב"ן ב-יז), אבל כאשר ראתה חוה שטעם העץ כטעם הפרי, וגם העץ בר אכילה היא, אם כן יתכן שציווי ה' היא רק אשר 'מעץ' הדעת דייקא לא יאכל, אבל מפירותיה לא הוזהרו שלא יאכלו. וזהו שאמר הכתוב, ותרא האשה כי טוב 'העץ' למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד 'העץ' להשכיל, אם כן יש לפרש אזהרת ה' על אכילת העץ גרידא, ולכן ותקח 'מפריו' ותאכל, שחשבה שעל פריו לא הוזהרו. [שוב הראוני שורש הדברים במאור ושמש בפרשתנו ד"ה ויצו].

אמנם אחר שהרגישו אשר לא כדין עשו, ועברו על דברי ה', וידעו כי עירומים הם, מצוה אחת הייתה בידם ונתערטלו הימנה, החביאו עצמם ומעשיהם באמתלא שטעו 'בעץ' הגן, שחשבו שרק העץ נאסרה ולא פריה, ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלקים בתוך 'עץ' הגן. – אבל באמת היה חטא במעשיהם, כי אזהרת ה' היתה על כל העץ הן העץ והן פירותיה. וגם אם האזהרה היא על העץ, נאסר גם היוצא מהן, כי היוצא מדבר איסור דינו כמוהו, על דרך שאמרו (בכורות ה:) שהיוצא מן הטמא טמא.

* * *

והנה הכתוב אומר (ויקרא כג-מ) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו', ובמדרש תנחומא (שם) וכי יום ראשון הוא, והלא יום ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות ע"כ. ופירשו בזה, על פי מה שכתוב בפנים יפות (פ' אמור) דמצות ארבעה מינים בא לתקן חטא העץ הדעת שחטא אדם הראשון, דאיתא במדרש (ב"ר טו-ז) רבי אבא דעכו אומר אתרוג היה, הדא הוא דכתיב (ג-ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', אמרת צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו, ואין אתה מוצא אלא אתרוג ע"כ. ובזה כי חטא העץ הדעת היתה העון הראשון בעולם מאדם הראשון, על כן לתקן הראשון לחשבון עונות, נצטוו ולקחתם לכם פרי עץ הדר (עיין בלקט יוסף).

אמנם באמת יש דעות שונות מה היה העץ הדעת, דיש אומרים גפן היה, ויש אומרים תאנה היה, ויש אומרים חטה היה (סנהדרין ע.). ואם כן איזה תיקון יש בנטילת אתרוג לתקן ראשון לחשבון עונות, החטא הראשון בעולם, חטא של אדם הראשון. אבל לפי מה שנתבאר, הרי בגן עדן היו כל האילנות טעם העץ כטעם הפרי, ודבר זה גרם החטא, לומר כי רק על העץ נצטוו שלא לאכול ממנה, אבל מפריה מותר לאכול. ולכן בסוכות נוטלים אתרוג, הפרי היחידי בעולם שטעם עצו ופריו שוה, וזהו ראשון לחשבון העונות, לתיקון על חטא אדם הראשון, שדבר זה היתה סיבת החטא של אדם הראשון.

* * *

והנה חוה אמרה להנחש, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו פן תמותון (ג-ג). וברש"י הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל-ו) אל תוסף על דבריו, ודחפה הנחש עד שנגעה בו, אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה (ב"ר יט-ג) ע"כ. ובגמרא (סנהדרין כט.) אמר חזקיה כל המוסיף גורע, שנאמר אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו [הקב"ה לא הזהירם על הנגיעה, ומתוך תוספת גירעו, שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו, אמר לה ראי שאין מיתה על הנגיעה, אף על האכילה לא תמותי] ע"כ.

אמנם באבות דרבי נתן (א-ה) מבואר דהוספה זו הוסיף אדם הראשון לחוה, וכדין עשה, שאמרו שם, עשו סייג לתורה (אבות א-א), עשה סייג כדרך שעשה אדם הראשון לדברי ה', הרי הוא אומר (ב-טז) ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה, אלא כך אמר לה, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון ע"כ. ואם כן כדין עשה אדם הראשון שהוסיף סייג לתורה, ואיך אמרו שכל המוסיף גורע, הא נצטוינו להוסיף סייגים לתורה. ומצינו כן בחמץ בפסח דאסור לנגוע בחמץ משום סייג שלא יבוא לאכלו (שו"ע או"ח סימן תמ"ו-ג).

ויש לומר כי ה' אסר לאדם הראשון רק 'אכילת הפרי', ואם היה אדם גוזר סייג 'נגיעת הפרי', כדין היה עושה, דיש לעשות סייג לתורה, אבל אדם הוסיף לאסור לה גם הנגיעה 'בהעץ', שזהו גזירה לגזירה, נגיעה לעץ כדי שלא יבואו לנגיעה בהפרי, ואין גוזרין גזירה לגזירה (שבת יא:). ועל זה אמרו כל המוסיף גורע, היינו המוסיף לגזור יותר ממה שמחוייב להוסיף עבור עשיית סייג לתורה, הוספה זו גריעותא היא, שזה הביאה לחוה לחטוא, שדחפה הנחש לנגוע בהעץ ולא נענשה, ועבור זה נכשלה גם בהפרי.

ויתכן לומר, שבאמת אמר אדם לחוה, שהקב"ה אסר רק האכילה, וצריכין לעשות סייג לתורה, על כן יש לאסור גם הנגיעה. אך ממה שגזר אדם הראשון גם נגיעת העץ, והרי אין גוזרין גזירה לגזירה, הבינה חוה מזה, דעל כרחך שה' אסר לאדם לאכול העץ, ועל כן הוסיף אדם על העץ איסור נגיעה. ואם כן מזה באת לטעות, שרק העץ אסורה ולא הפרי, דאם האיסור הוא הפרי יש לעשות סייג רק על נגיעת הפרי ולא על נגיעת העץ, וזה הביאה לאכילת הפרי, ושפיר אמרו ללמוד מכאן שכל המוסיף גורע.

* * *

והנה אחר שחטאו בעץ הדעת כתיב, ולאדם אמר, כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וגו' (ג-יז). ובחתם סופר (יד. ד"ה בפסחים) כתב, הקשני מופלג אחד בתורה, מאי טעמא הוסיף הקב"ה עונש לאדם הראשון יותר מהקצוב לו, ביום אכלך ממנו מות תמות (ב-יז), וכן הוי ליה, ומאי טעמא הוסיף לו עוד כמה קללות ע"כ.

ונראה כי דברים אלו לא לעונש ניתנו לאדם, אלא לטובתו. דאיתא במשנה (אבות ב-ב) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וביאר ברבינו יונה שמסיר ממנו היצר הרע, שעל ידי שהוא יגע בתורה ובמלאכה, לא ישלוט עליו יצר הרע, כי בכל עת אשר לא יהיה דשן ושמן, לא יערב לו לעשות עבירות. לכן יעסוק בתורה שמתשת כחו של אדם, וגם במלאכתו לכדי חיותו, ולא יעמוד בטל לעולם, פן יתענג ורם לבבו לשכוח את ה' אלקיו, כענין שנאמר (דברים לב-טו) וישמן ישורון ויבעט ע"כ.

ובספר ולאשר אמר (ריש פ' ויחי) כתב בטעם שאמרו חז"ל (סנהדרין נח:) עכו"ם ששבת חייב מיתה שנאמר (ח-כב) יום ולילה לא ישבותו. כי הבטלה לאדם מביאו לידי עונות וחטאים, ואין עצה כנגדו רק לייגע עצמו בתורה ודרך ארץ. ולכן בשבת קודש שאסור במלאכה והוא יום שביתה, מבואר בשלחן ערוך (או"ח סימן רצ-ב) דביותר צריכים לעסוק בו בתורה, דכיון דאז אין עבודה שיגרום שכחת העון, ונשארה רק התורה לחודא, לכן צריכה להיות במידה יותר גדולה מבימות החול. ומטעם זה מבואר בזוהר הק' (ח"ג צה.) דשבת הוא יומא דאורייתא. אמנם האומות העולם שאין להם תורה, מוכרחים הם לעבוד ולמשא עבודת עבד תמיד כדי לשכוח העון, ולכן אסור להם השביתה ע"ש.

ומעתה אדם הראשון שמצוה קלה אחת היתה לפניו, ולא היה יכול לעמוד בה מפני פיתוי הנחש, מה יהא כאשר יצטרכו לקבל תרי"ג מצות התורה, איך יעמדו בה שלא יכשלו. על כן לטובתו היא, אשר בזעת אפיך תאכל לחם, שיצטרך לעמול כל היום על פרנסתו, וקוץ ודרדר תצמיח לך, ויצטרך לטרוח לאכלם על ידי תיקון, ובזה יוכל להנצל מן החטא.

* * *

עוד יש בזה, כי ה' ברא עולמו באופן שכל אחד מוטרד יום יום בטירדות שונות שצריכין להסתדר, פרנסתו, דירתו, בריאותו, זיווגו, גידול בנים, תמיד יש לו דברים שחסרים לו, ומוטרד לסדר אותם ולהשיגם. וסיבת הדבר היא, משום שזה מביא את האדם להיות מקושר לקונו, לעמוד בתפלה ולבקש רחמים בכל עת על צרכיו, ובזה יהא דבוק לה' תמיד. ועל דרך שאמרו (יבמות סד.) מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ע"ש. הרי שגם להאבות הק' ניטלה מהם מתחלה ברכת הבנים, כדי שיתעלו ביותר דביקות לקונם, שהקב"ה מתאוה לתפלתם.

ומן השמים מטרידים לכל אדם לפי דרכו ומהותו, העני טרוד להשיג פת לחמו, העשיר טרוד במסחריו, אשר יום יום מתהוה לכל אדם בעיות שונות, כדי שיצטרך לישא עיניו למרום בתפלה, וזוהי טובה מופלגת להאדם שלא יבזבז חייו בהבל וריק, אלא יהא קשור לקונו, לעמוד בתפלה שלש פעמים ביום, ערב ובוקר וצהרים. וכמו שהזהיר הכתוב (דברים ח-יב) פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך. – ולכן אחר החטא של אכילת עץ הדעת טוב ורע, שנתלבש בהאדם רוח ללכת אחר הרע, ובקל יוכל להפרד מקונו, צריכין לטובת האדם שיהא טרוד בדרך ארץ, בזעת אפיך תאכל לחם, שזה משכחת עון.

ונראה דזהו שאמר דוד המלך (תהלים ל-יא) שמע ה' וחנני, ה' היה עוזר לי, הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה, למען יזמרך כבוד ולא ידום, ה' אלקי לעולם אודך. דלכאורה לפי זה, כל זמן שחסר להאדם דבר, הוא דבוק בקprocess בקוניו להתפלל, וכמו אבותינו שהיו עקורים כדי שיתפללו, וה' מתאוה לתפלתם. ואם כן כאשר ימלא ה' בקשתם, ויתברכו בפרי הבטן, הרי יפסקו מלהתפלל, ואם כן הישועה אינו לטובתם. והאבות הק' כאשר נפקדו בבנים, יחסר מעתה תפלתם למעלה, אשר ה' מתאוה אליהם.

אבל באמת אינו כן, כי אחר הישועה אז פיו מלא תהלה והודאה לקונו, ולא די רק באותה שעה שנושע, אלא תמיד תהא תהלת ה' בפיו על טובותיו הרבות בכל עת, ותחת שיהא דבוק לקונו בתפלה, יהא מעתה מקושר עם בוראו בתהלה. ועל כן אמר 'שמע ה' וחנני ה' היה עוזר לי', אם כי אני מכיר שהבעיות והטרידות שלי הם לטובתי, שהקב"ה מתאוה לתפלתי כדי שאהיה דבוק בו תמיד, עם כל זה שמע ה' וחנני, כי אחליף דביקותי בה', אשר תחת תפלות ובקשות, יהיה זאת בשירות ותשבחות והודאות. וכאשר 'הפכת מספדי למחול לי, ופתחת שקי ותאזרני שמחה', תהא זאת 'למען יזמרך כבוד ולא ידום', שנפשי יזמר לך על הישועה, ולא ידום, אלא תמיד תהא תהלתו בפי, 'ה' אלקי לעולם אודך'.