דרשת עָפָר מִן-הָאֲדָמָה
וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וגו'. (ב,ז').
יש ליתן טעם מדוע יבדיל הכתוב בין עפר ובין אדמה, באמרו "עפר מן האדמה". ולעומקו של מקרא נראה לומר, שהאדמה כוללת מינים הרבה מהם טובים יותר ומהם פחות כמו שאמרו עידית בינונית וזיבורית, והפחות ביותר מהם הוא העפר.
וכפי שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" [בראשית י"ח כ"ז], וכפי שתקנו בתפילה ונפשי כעפר לכל תהיה. והאדם נברא עפר מן האדמה כדי שיהיה כחרס הנשבר ויכניע את לבו ביותר לפני המקום ולפני הבריות.
או כלך לדרך זו: כמובא בלעומקו של מקרא לפר' קרח כל אשר ברא הקב"ה בעולמו ברא במיזוג הגשם והרוח. ובכל דבר קשר הקב"ה את הרוחני בגשמי.
וכן בבריאת העולם נאמר בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. בשם שמים יקראו כל הדברים הרוחניים שבעולם, ובשם ארץ יקראו כל הדברים הגשמיים שבעולם. ומה שאמר הכתוב פעמיים אֵת, בא לרבות את כל הנבראים כולם שנבראו גם הם גשמי ורוחני.
לשון ביטול כַּאֲדָמָה, שהקב"ה נגלה לנביאים ומשרה שכינתו על עם סגולתו שמבטלים עצמם בפניו כאדמה.
ועוד יש דרגה יותר נעלית ורוחנית מן האדם והוא איש. כנגד המלאכים הנקראים אישים. ועל כן כתוב במשה והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. והיינו רוחניות שברוחניות.
ואשר על כן המשילם הכתוב גם לכוכבי השמים וגם לעפר הארץ למזג בהם את הרוחני בגשמי.
ועוד יש ליתן טעם באומרו עפר מן האדמה. שמתוך עפרוריות גשמיותו, תֵירָאֶה נשמתו צחה וברה, וזו גדלותו על כל בריות תבל, להיות עפרו כלי לעבודת בוראו בטהרת נשמתו.
וכפי שאמרו [תענית ז.] אמר ר' אושעיא למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו מים יין וחלב, לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בַּפַּחות שבכלים אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
דרשת אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךְ
וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקְוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךְ וגו' כִּי מִמֶּנָּה לָקַחְתָּ (ג, יז-יט')
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּבָּעֲבוּרְךְ. יש לשאול מאי בָּעֲבוּרֶךְ. אם אדם חטא אדמה מה חטאה. ועוד, הרי נתן טעם לקולא כי שמעת לקול אשתך וַתֹּאכַל, ומדוע יחמיר עמו, ועוד מה תועיל נתינת הטעם כי ממנה לֵקַחְתָּ להעניש את האדמה להיות אֲרוּרָה.
ולעומקו של מקרא יש לומר, כפירוש רש"י בפרשת וישלח, על הפסוק "אלון בָכוּת". מדוע התורה העלימה את מיתתה של רבקה, שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנה עשו. הכי נמי, נתקללה האדמה שהיא כהכרס שיצא ממנה אדם, שעבר על ציווי הבורא. ולכן היתה כאן נתינת טעם, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרְךְ וגו' כִּי מִמֶּנָּה לָקַחְתָּ, לכן גם היא תהיה בארור.
