דרשת אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ
וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וגו' כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ (ג, יז-יט')
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ. יש לשאול מאי בַּעֲבוּרֶךָ. אם אדם חטא אדמה מה חטאה. ועוד, הרי נתן טעם לקולא כי שמעת לקול אשתך וַתֹּאכַל, ומדוע יחמיר עמו, ועוד מה תועיל נתינת הטעם כי ממנה לֻקָּחְתָּ להעניש את האדמה להיות אֲרוּרָה.
ולעומקו של מקרא יש לומר, כפירוש רש"י בפרשת וישלח, על הפסוק "אלון בָּכוּת". מדוע התורה העלימה את מיתתה של רבקה, שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנה עשו. הכי נמי, נתקללה האדמה שהיא כהכרס שיצא ממנה אדם, שעבר על ציווי הבורא. ולכן היתה כאן נתינת טעם, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ וגו' כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, לכן גם היא תהיה בארור. כביכול מתאררת הכרס שיצא ממנה אדם.
ובזה ינתן טעם מדוע יתלה הכתוב אכילתו של האדם באכילתה של האשה. כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל. ויש לומר שהמילה וַתֹּאכַל תתפרש בשני אופנים. וַתֹּאכַל בלשון זכר, אַתָּה, וכן וַתֹּאכַל בלשון נקבה, וכגון וַתֹּאכַל הִיא. ובזה רמז לו שאשתו כגופו. וכשם שארורה האדמה בַּעֲבוּרֶךָ כי ממנה לֻקָּחְתָּ, כן גם יהיה האדם בארור בַּעֲבוּרָהּ של האשה. כי מאיש לֻקֳחָה זֹּאת. והוא כאותה כֶּרֶס שיצאה ממנו חוה. כי כשם שנאמר על האדם לֻקָּחְתָּ כן נאמר גם לגבי האשה לֻקֳחָה. [בראשית ב, כג'] כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה-זֹּאת. ולשון נופל על לשון מצינו כאן. לוקחה ללא ח [ללא חטא] הרי לוקה. וכשהיא לוקה מתכפר לה ואין כאן ח'. ומכיון שהיא לוקה כן גם הוא לוקה. ואין כאן חטא, לא לאדם ולא לאשתו ולא לאדמתו. והיינו הורית דרך תשובה לבת השובבה.
או כלך לדרך זו:
מאי בַּעֲבוּרֶךָ, לאו דווקא בגללך, אלא גם בשבילך. או: למענך. וכשם שאמר יעקב ליצחק אביו בהביאו לו מטעמים למען יברכו: [בראשית כז, יט']: קוּם-נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: הכי נמי אמר ארורה האדמה בַּעֲבוּרֶךָ, למענך, למען תתקן דרכיך, ובזעת אפך יסור חרון אף ה' ממך, וגם האדמה תבוא לידי תיקונה כשהיתה קודם החטא של עץ עושה פרי, בעת יכנס עם ישראל לארצו ויתקיים בו [יהושע ה, יא'] וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח. בפשט הדברים עֲבוּר הארץ הכוונה לתבואה.
ולעומקו של מקרא ועל דרך הצח יהיה וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ התיקון עבור הארץ ועבור האדם, היינו: למענם. וארבעים שנה שהיו אוכלי המן, היו כארבעים שנה כנגד ארבעים יום של יצירת הולד, והיו כמו העובר בבטן אמו וכנולדים מחדש, להיכנס לארצם, לעבוד את האדמה ככתוב בבראשית [ב, ט"ו]: לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וכאומרו: ארורה האדמה בַּעֲבוּרֶךָ, למען תיקונך, ותיקונך יהיה בעבורה, שזה יהיה גם תיקונה. וכפי שאמר אברהם לשרה למען ייטב לי בעבורך. ויבואר במקומו, על פי אוה"ח הק' שבזה נבחנה כנקייה בסתירתה וזכה על ידה אברהם לבן ובזה זכתה גם שרה. והיינו בַּעֲבוּרֶךָ שפירושו הוא בגללך ולמענך.
ועוד יש ליתן טעם לחטאה הראשון של האדמה עת לא עשתה כציווי הבורא והוציאה עץ עושה פרי ולא עץ פרי. כי בזה כביכול קררה את האמבטי, ונתנה פתח לנבראים להשתמש בזכות הבחירה לעשות כחפץ לבבם. ואשר על כן נאמר ארורה האדמה בעבורך. אל תקרי בַּעֲבוּרֶךָ, אלא בְּעָבְרְךָ. כאשר אדם עובר על המצוות ח"ו, מתעוררת שוב התביעה הראשונה על האדמה, כביכול, מדוע הוֹרֵית דרך עֲבֵירָה לאדם על ידי שֶׁעָבַרְתְּ על ציווי השם, להוציא עץ עושה פרי ולא עץ פרי. שעץ פרי הוא בדרגה גבוהה יותר מאשר עץ עושה פרי. כי עץ פרי, טעם עצו כטעם פריו. ואם היה טעם עצו כטעם פריו, לא היה רוצה אדם לטעום טעם חטא. ועתה שאין טעם עצו כטעם פריו, ירצה האדם לטעום טעם חטא. ולכן ארורה האדמה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעָבְרְךָ. וכאשר אמרה התורה כי האדם עץ השדה, אע"פ שבדרך שאלה שאלה התורה, מכל מקום דרך משל יש כאן, ואם היתה האדמה מוציאה עץ פרי, היה האדם המשול לעץ גם הוא כולו פרי, כלומר פרנסתו עמו, ולא היה צריך לחפש אחר פרנסתו ולאכול לחם ביגיעה.
ולעתיד לבוא, יתוקן פגם האדמה, וכאשר יתכפר לאדמה יתכפר גם לאדם, הוא האדם מישראל. וכן כאשר יתכפר לאדם יתכפר גם לאדמה על חטאה הראשון כנאמר [דברים לב, מג'] וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. ופירש רש"י שם: וכפר אדמתו. ומה היא אַדְמָתוֹ, עַמּוֹ, כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת. והיינו כנ"ל ויאכלו מעבור הארץ וכאומרו מבורכת האדמה בַּעֲבוּרֶךָ.
ועל דרך הצח היינו מה שפייט הפייטן [רבנו בנימין בסליחות לצום גדליה]: הוֹרֵיתָ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה לַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה. ותהיה הכוונה לשניהם גם יחד, לעם ולארץ, וכפירוש רש"י, ומה היא אדמתו - עַמּוֹ.
ובכלי יקר מביא נוסח זה בפירושו [לחומש דברים לב, ב-ג], ובחמלת ה' על כל ברואיו בין אדם בין בהמה הוֹרָה דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה לַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה. ואע"פ שלשון משובה אינו שייך כ"א על האדם החוטא ולא על הבהמה מ"מ כשאדם מביא קרבן וסומך ידו עליו ומתודה עליו דומה כאילו כל עונותיו נשואים באותה בהמה כמ"ש ונשא השעיר עליו את כל עונותם. עכ"ל.
וכשם שמתכפר גם לאדם וגם לבהמה ככתוב אדם ובהמה תושיע ה'. כן לגבי האדמה, שממנה יצאו הבהמה והאדם. ואע"פ שלכאורה לשון משובה אינו שייך כ"א על האדם מכל מקום מקרא מפורש הוא וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. כאשר האדם מתנחם על הרעה, אדמתו מתנחמת כפירוש רש"י בחומש לעיל. ואשר על כן שייך הנוסח דלעיל גם לאדם וגם לאדמה: הוֹרֵיתָ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה לַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה. ובמקום שנאמר אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, יֵאָמֵר בְּרוּכָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ ככתוב: [דברים לג, יג'] מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ כאשר ישא האדם תפילתו עת יפריש מעשרותיו מֵעֲבוּר הָאָרֶץ: [דברים כ"ו ט"ו] הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָּנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
