דרשת זֶה יְנַחֲמֵנוּ
۸۸۸۸
דרשת זֶה יְנַחֲמֵנוּ
וַיְהִי-לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בֶּן: וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָוֹ נָחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְבָוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרָרָהּ יְהוָ'ה (ה,כח-כט)
לפשוטן של דברים, יש דעה שהיה ספק לבעלי המסורה מה הטעם הנכון במלה "זה", האם תלישא גדולה או גרשיים, ולכן מספק קבעו את שניהם. והסיבה הפשוטה שתלישא כתובה בראשונה, כי סימן התלישא לעולם נמצא בתחילת קצה האות הראשונה של המלה, כנ"ל. ולכן הגרשיים כתובים אחריה, כי הגרשיים נמצאים במקום שבו מוטעמת המלה. ומכל מקום לא בתחילת קצה האות הראשונה. לכן נכתב בצורה כזו: זֶה. והסיבה שהגרשיים נקראות ראשונות, כי כן היה לבעלי המסורה יותר ודאי מספק.
בשימת לב, התיבה זֶה מוטעמת בתלישא גדולה, ובגרשיים. ובמסורת יש לנגן הגרשיים לפני התלישא. ויש ליתן טעם, מדוע יובאו שני טעמים במלה אחת, ומדוע יוחלפו הטעמים בכעין "כתיב" ו"קרי", להיות הגרשיים נקראים לפני התלישא גדולה, לא כפי שהם כתובים. ועוד, ששני הטעמים הם טעמים מפסיקים, ונקראים "שלישים" ומדוע יהיו כ"שלישים על כולו", במלה אחת.
ועל דרך הפשט, תקדים התלישא לגרשיים כי אף אם יקדימו הגרשיים, תלשא לעולם מקומה בתחילת האות הראשונה. ואע"פ ששניהם טעמים מפסיקים. ואפילו באותה דרגת הפסק, ונקראים שלישים, בכתיב יקדים התלישא לגרשיים כנ"ל. ויש ליתן טעם מדוע יקראו בהיפוך, קודם הגרשיים ורק אחרי כן התלישא גדולה.
על דרך הצח יש לומר, מה שנקראים לא לפי סדר הכתיבה, לומר לך, שעד עכשיו היו עשרה דורות שמאדם וחוה המגורשים מגן עדן, וכן כל הדורות עד נח, לכאורה מגורשים ותלושים מן הקדושה. ולכן הגרשיים הנקראים בראש ירמזון לאדם וחוה שגורשו מגן עדן, והתלישא גדולה הנקראת לאחריהן של הגרשיים תרמוז שהדורות שאחריהם היו תלושים מן הקדושה, ככתוב [ד,כו'] אָז הוּחַל לִקְרָא בְּשֵׁם יְהֹוָ'ה, וכפירוש רש"י: אז הוחל. לשון חולין, לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן אלילים ולקרותן אלהות.
וזה שנאמר מְמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְבָוֹן יָדֵינוּ, מְמַּעֲשֵׂנוּ שעל ידם נתגרשנו מן הקדושה, וּמֵעִצְבָוֹן יָדֵינוּ שבא לנו לאחר שנתלשנו מן הקדושה.
עד שבא נח, בן בן בנו של חנוך, שנאמר בו: זֶה יְנַחֲמֵנוּ.
ועוד יֵאָמֵר לעומקו של מקרא שמזמנו של נח עד אברהם, ישתנו הדורות, ואע"פ שעדיין היו באים ומכעיסים לפניו, כמבואר בפרקי אבות פרק חמישי, בכל אופן יִתַּלְשׁוּ כולם מן החולין לאט לאט עד הפציע קדושת אורו של אברהם אבינו, אז יתלשו תלישא גדולה, ויהיו אברהם ושרה מְגָרְשִׁים כליל את החושך מפני האור, עד אשר יתגיירו כולם. לכן כתיב תלישא הגדולה לפני הגרשיים.
ואשר על כן יהיו שני טעמים מפסיקים על מלה אחת, לומר לנו: זֶה יְנַחֲמֵנוּ על העבר, שבזה מפסיקים החשך לכסות ארץ וערפל לאומים, ומפציע ועולה אור השחר של אברהם אבינו עד עת קיום הנבואה לבניו: [ישעיהו נח,ח'] אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךְ וַאֲרֵכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךְ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךְ.
ועל דרך נגינת הטעמים: כי נגינת הגרשיים העולה מעלה, תבוא לפני התלישא המסתלסלת מעט מטה. והוא לפום ריהטא של הנגינה כדי לא להפסיק בה.
ולעניין שני טעמים במלה אחת כותב רבינו בחיי: חשבון עשרה הוא עקר העולם וקיומו. והנה נח היה עשירי לאדם וראוי להתקיים בו העולם, ולפי שהדורות ההם היו עתידין להמחות במבול ואין בהם קורא בשם ה' זולתי נח ע"כ לא תמצא בכולם זכרון בֶּן ולא זכרון שֵׁם עד שבא נח והזכיר בו הכתוב ויולד בן ויקרא את שמו נח .ומלת בן נגזרת מבנין, כי העולם נבנה ונתקיים, גם עקר הדבר וקיומו נקרא שֵׁם. [וגו'].
וממשיך רבינו בחיי ואומר: מה שקרא את שמו נח היה לו לקרותו מנחם לפי הענין שאמר זה ינחמנו מְמַעֲשֵׂנוּ. אבל יתכן לפרש כי המ"ם מובלעת ועקר השם הוא נחם. [וגו']. כי כן משפט הכתובים בהרבה שמות לקצר המלה, ויהיה טעם הקצור כדי שיהיה שם נח כולל חן כמו שנאמר ונח מצא חן בעיני ה'. ומפני שהיה נח עשירי והעשירי קדש לה' ע"כ הזכיר בו מלת זה כלשון "זה אלי ואנוהו" [שמות ט"ו]. כלומר זה ינחמנו בזכות זה [בזכות זה א-לי ואנוהו].
ולפי שמלת זה כוללת שתי כוונות אלו [האחת בן והשניה שם] לכן נכתבו במלת "זה" שני טעמים.
וממשיך רבנו בחיי לעניין שני הטעמים במלה אחת, (תלישא גדולה וגרשיים), וכותב: ואל יהא דבר זה קל בעיניך שֶׁכָּל התורה כולה רמיזות וענינים שכליים נאמרים בהשגחה גמורה למי שמתבונן בספר תורת האלהים. וע"ז דרשו רז"ל [מגילה,ג.] שגם הטעמים שבתורה נתנו מסיני והוכיחו זה ממה שכתוב וְשׂוֹם שֶׁכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. [נחמיה ח,ח'] ודרשו: וְשׂוֹם שֶׁכֶל, אֵלּוּ הפסוקים, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא אלו פסקי הַטְעָמִים. עד כאן לשון רבנו בחיי.
(ובמדרש רבה מובא בשינוי נוסח: וְשׂוֹם שֶׁכֶל, אֵלּוּ הַטְעָמִים. וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא, אֵלּוּ רָאשֵׁי הַפְּסוּקִים).
ולעומקו של מקרא ועל דרך הצח יֵאָמֵר: וְשׂוּם שֶׁכֶל, זה נח שנאמר בו זֶה ינחמנו, שֶׁשָּׁם שִׂכְלוֹ להיות איש צדיק תמים בדורותיו, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא זה אברהם ושרה, שהבינו דבר מתוך דבר לקרוא לכל באי עולם לחסות תחת כנפי השכינה. ולכן שני הטעמים במלה זֶה, אחד לנח והשני להכין לקראת אברהם ושרה לקיים בהם "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שעל ידם כביכול שבת וינפש חרון אף של מקום, גורש ונתלש, וזרח אורם של אברהם יצחק ויעקב ושנים עשר השבטים הרמוזים בגימטרי'ה של ז"ה, שהם 12, להיות זה א-לי ואנוהו, כמלאכי השרת שנאמר בהם וקרא זה אל זה ואמר, עד אשר יעיד עליהם יודע תעלומות: [דברים ה, כו'] מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם.
וירמוז בזה לדרך כתיבתו: זֶה, שקודם יתלשו עצמם מן החטא, ואח"כ יגרשו מעצמם יצר הרע שלא יטרידם.
ובדרך קריאתו ירמוז שתמיד יגרש אדם יצר הרע ממנו כמאמר חז"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע. שבזה הוא תולש עצמו ממציאות החטא. ולכן קודם יקרא גרשיים ואחרי כן תלישא גדולה.
ולכן מוטעם מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתֵי בטעם גרש ונקרא גם אזלא, ופירושו הולך, הולך ואינו חוזר.
שעל ידי גירוש היצר הרע לפי קריאתו, ואחרי כן יתלוש עצמו מן החטא, על ידי זה קדמא ואזלא, ילך לו יצר הרע ולא ישוב עוד לכסלה.
והם שתי אפשרויות של חזרה בתשובה. מיראה ומאהבה. מיראה, כדרך כתיבתו שהתלישא קודמת וכנ"ל שיתלוש עצמו מן החטא, ומאהבה, כדרך קריאתו קודם יגרש, שתמיד יעסוק בגירוש היצר, ועל ידי זה יהיה תלוש מן החומר. ועליו יעיד יודע תעלומות: זֶה יְנַחֲמֵנוּ.
AAAA
