חתנו של הבעל שם טוב באי הנידח, והסיבה שנבראנו אחרת מכולם
כותרת // סיפור
רבי ברוך מגרמניה היה עשיר מופלג, ולו שמונה בנים גדולים בחכמה ובמידות טובות. כשבגרו בניו, ביקש מהם שיקיימו את מאמר המשנה "הוי גולה למקום תורה", שיצאו לחפש להם דרך בתורה ובעבודת ה', ואם יזדמן להם שידוך הגון - הרשות בידם להתחתן. הוא נתן להם סכום נכבד של כסף כצידה לדרך, אך ביקש דבר אחד: שיחזרו הביתה לבקרו בעוד שלוש שנים.
אחד הבנים, יחיאל־מיכל, הגיע לעיירה מז'יבוז' לאחר ששמע על מייסד שיטת החסידות המתגורר שם, רבי ישראל בעל־שם־טוב, והסתופף בצילו. הבעל־שם־טוב חיבב מאוד את רבי יחיאל מיכל, וכעבור זמן החליט לקחת אותו כחתן לבתו היחידה, מרת אדל.
עברו שלוש שנים, ומיד לאחר חג השבועות היה צריך רבי יחיאל־מיכל לקיים את מצוות אביו ולשוב הביתה לבקרו. הוא נכנס לרבו וחמיו, הבעל־שם־טוב הקדוש, וביקש רשות וברכה לנסיעה, וקיבל ברכה שיסע לשלום וישוב לשלום.
רבי יחיאל־מיכל ביקש ברכה שיספיק לחזור לקראת הימים הנוראים, אך חמיו שתק, והחתן הבין כי כנראה לא יזכה לחזור לפני ראש השנה.
כשחזר לבית אביו, פגש את אחיו שגדלו בתורה, וסיפר להם על רבו, צדיק הדור, רבי ישראל בעל־שם־טוב, שגילה דרך חדשה בעבודת ה', וחזר על רעיונות עמוקים ביותר מתורתו.
כמו כן, סיפר שבעל־שם־טוב גילה שעל יהודי לעבוד את ה' יתברך בכל מצב, לא רק בבית המדרש, אלא גם באכילתו, בהליכתו ואפילו בשנתו, בכל פרט בחיי היומיום.
כשנפרד רבי יחיאל־מיכל מאביו חזרה למז'יבוז', שמחה הייתה נסוכה על פניו והוא היה גאה מאוד בבנו, וברכו בדרך צלחה. אולם, בדרכו ביער התנפלה עליו חבורת שודדים, גזלה את כל רכושו ומכרה אותו לעבד לסוחרי עבדים יורדי ים. הם הותירו אצלו רק את הטלית והתפילין ואת השופר שלקח עימו.
שבועות ארוכים הפליג רבי יחיאל־מיכל בספינת סוחרי העבדים, עד שלפתע סערה פקדה אותם. הספינה נשברה לרסיסים, כולם טבעו, ורק הוא הצליח בדרך נס לאחוז בקרש גדול וצף עליו עד שהגיע לאי סמוך.
אבי בנה לו סוכה מעצים, וחי מפירות ואגוזים שגדלו שם בשפע. בהגיע ראש השנה, קיים את היום כאילו הוא בבית המדרש של מז'יבוז'. גם את תקיעת השופר קיים עם כל הכוונות הקדושות, כפי שלמד מהבעל־שם־טוב.
קול השופר נשמע למרחקים, ותושבי האי שבחלקו המרוחק שמעו את הקולות. הם באו לראות את המחזה המוזר של איש עטוף בסדין לבן, עומד ומתנועע ותוקע בכלי מוזר, ורצו לספר למלכם על המשוגע האורח.
ביום השני של ראש השנה, עמד המלך עם תושבי האי והביט במחזה. כשסיים רבי יחיאל־מיכל את תפילתו, שלח המלך לקרוא לו, ושאל לפשר מעשיו ומאין הוא בא.
רבי יחיאל־מיכל סיפר למלך את כל השתלשלות האירועים, ומהו יהודי, וכן מהו יום ראש השנה. לבסוף ביקש את עזרת המלך לחזור למשפחתו.
המלך התרשם עמוקות מרבי יחיאל־מיכל ואמר לו כי פעם בשנה עוברת כאן ספינת מטען לסחור עם תושבי האי, והיא עתידה לבוא בזמן הקרוב. בנוסף, ביקש המלך שישלח לו 300 יהודים כמוהו. רבי יחיאל מיכל השיב למלך כי אינו שולט על אחיו היהודים, ולא יוכל למלא את בקשתו, אולם אם יחליט הקב"ה שיהודים צריכים להגיע לכאן, הם יגיעו אפילו אם יהיה קשורים באזיקים. המלך אהב את תשובתו, ואירח אותו בכבוד עד שהגיעה הספינה.
כשחזר רבי יחיאל־מיכל אל רבו, מיד כשנכנס חייך אליו הבעל־שם־טוב ואמר לו: "תשובה ניצחת ענית למלך. דע לך כי נגזר על יהודים להגיע לאותו אי כשהם אסורים באזיקים, שמיום בריאת העולם לא דרכה שם כף רגלו של יהודי, כדי להעלות את המקום לקדושה על ידי קיום מצוות ה'. אולם אתה פעלת זאת בעצמך בתפילות ובשופר בראש השנה".
הבעל־שם־טוב סיים ואמר: "זאת הסיבה שיהודים נפוצו בכל העולם - כדי לגאול את העולם ולהאיר אותו באור של קדושה אלוקית. וכאשר יגאלו היהודים את כל חלקי העולם, יתגלה המשיח ויגאל אותנו גאולת עולמים".
להאיר את העולם // מאמר
בסייעתא דשמיא, התחלנו בקריאת מחזור חדש של תורתנו הקדושה. במבט ראשון ושטחי אנו קוראים סיפור מרתק על תהליך הבריאה, אך כמובן שסיפורי התורה מלאים בתכנים הכי עמוקים, ומטרתם להזמין אותנו להביט בתכלית בריאתנו ובסיבת קיומנו.
כשאנו מתבוננים בתמונות בהן אנו מופיעים יחד עם עוד הרבה אנשים, תמיד נחפש קודם כל את עצמנו. גם בסיפור הבריאה, זו הזדמנות נפלאה ללמוד על עצמנו, באמצעות הדרך בה נברא האדם הראשון בעולם, נזר הבריאה ותפארתה.
האדם נברא בצורה שונה משאר הנבראים. מלבד הדומם, שהוא צורת הקיום הנמוכה ביותר, בגלל שלא רואים בו נשמה, כולם נבראו עם גוף ונשמה יחדיו. על הצמחים נאמר: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא..." כלומר, הדשא יוצא מהאדמה כשהוא מוכן וצומח. על יצורי הים נאמר: "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ", וכך גם על בעלי החיים היבשתיים: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ".
רק האדם נברא בשני חלקים - גוף בנפרד ונשמה בנפרד: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" - הגוף שלנו נברא מעפר והיה בתחילה גולם דומם עשוי בוץ. רק לאחר מכן הכניס בנו הקב"ה את הנשמה: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים".
מהו המסר בכך שדווקא האדם, הבריאה המובחרת ביותר, נברא בצורה הכי משפילה? למה ה' ברא אותנו קודם כל מעפר, כמו הדומם - הנחות והפחות מבין כל חלקי הבריאה, ורק אחר כך הפך אותנו ליצורים חיים, בעלי נשמה?
התשובה היא, שדווקא בגלל שאנו היצורים הנעלים ביותר בבריאה כולה, ברא אותנו הקב"ה בצורה זו.
האדם כמנוף
נבין זאת באמצעות משל ממנוף. אם נרצה להרים משא כבד של חומרי בנייה, הדרך הטובה ביותר תהיה לקשור חבל אל תחתית המשא, כך יוכל המנוף לשאת את כל המשקל בצורה הטובה ביותר. אבל אם נקשור את המנוף לחלק העליון של המשא, הוא ירים רק את מה שלמעלה, וכל השאר יישאר על האדמה.
כך גם האדם. תכלית בריאתו היא לרומם את העולם, לחבר ולקשר כל דבר שהוא בא איתו במגע במהלך חייו אל הקדושה ואל הקב"ה, ולהפוך את העולם כולו למקום המואר באור עליון, על ידי תורה, תפילה ומעשים טובים.
אילו היה נברא האדם כמו שאר יצורי הבריאה, עם נשמה וגוף שווים במעלה, היה נשאר מעל לכל הבריאה, כיוון שהוא הנברא הכי נעלה, ולא היה בכוחו לרומם את החלקים הנמוכים ממנו אל הקדושה. אך דווקא מאחר שגופו נברא תחילה כגולם דומם, יש לו זיקה וקשר אל החלק הנמוך ביותר בבריאה - העפר. בנוסף, יש בו נשמה אלוקית שגבוהה יותר מכל נברא אחר.
כאשר אנו מרוממים את הגוף שלנו ומזככים אותו, באופן טבעי כל חלקי הבריאה האחרים, הנעלים יותר מהעפר, מתרוממים איתו גם כן. כשאנו מקדשים את עצמנו, כל הבריאה נהנית מזה ועולה בדרגה קדושה גם כן.
אדמו"ר הזקן מלמד אותנו שהסיפור הראשון שלנו בתורה, סיפור בריאת האדם, מכיל בתוכו את המסר החשוב ביותר בחיים: סיבת קיומנו היא לרומם את העולם כולו, ולגלות את הבורא בכל פרט בחיינו ובכל נקודה בעולם.