ה' סיבות שבגללם יש אנשים המתרפים ממצות גמילות חסדים, וביטול טענותיהם
ישנם חמשה סיבות שבגללם יש אנשים המתרפים ממצות גמילות חסדים, וסימנם יה"י פצ"ע עצ"ל -י'ראה, ה'עלם י'דיעה, פ'טור, צ'ר ע'ין עצ"ל, (-שהעצל פצוע בכל אברי נפשו ע"י היצר הרע). והיינו שנמנעים מגמ"ח מחמת יראה שהלוה לא יחזיר, או שמא יצטרכו את המעות לאיזה עסק, או שיפסידו ע"י שאנשים יחשבו שהם עשירים, או מחמת העלם ידיעת גודל חיובה ושכרה של מצוה זו, או שהם סוברים שהם פטורים ממצוה זו, או בגלל שהם צרי עין ואינם רוצים שאחרים יהנו מממונם, או מחמת עצלות. ובפרקים הבאים יתבארו חמשת סיבות אלו, ומה יתבונן האדם כדי שדברים אלו לא ימנעו אותו ממצוה גדולה זו.
יש המתרפים מגמ"ח מחמת חששות שונים: יש שמתרפים מחמת 'ייראה' וזה כולל ג' דברים: א' מי שחושש שהלווה לא יחזיר, יתבונן אם זה לא סכום שהוא מחויב לתת משום צדקה או משום והחזקת בו, או שיקח ממנו משכון, ואם אינו לוקח משכון מפני איזה טעם, יתבונן מה היה עושה אם היה לו רווח כספי בהלוואה זו, שאם לא היה נמנע מלהלוות מחמת הצד שלא יחזיר, א"כ הרי זה רק חשש רחוק, דאינו פוטר ממצות הלואה. ב' מי שחושש שמא יצטרך את המעות לאיזה עסק ו'חייך קודמים', יתבונן שזה שחייו קודמין אינו אלא כשנזדמן לו עסק או להלוות לזמן ארוך שמצוי שיזדמן לו איזה עסק, אבל בהלואה לזמן קרוב לא שייך טענה זו. ואיש עשיר שיש לו מעות בטלות ובאים ללוות ממנו חייב להלוות אפי' אם יכול לעשות עוד עסקים עם כסף זה. ג' מי שירא שיחשבו שהוא עשיר וידחקוהו לשלם יותר לצרכי העיר, יתבונן שהמונע עצמו מצדקה מחשש שיחסר לו עוונו גדול, וזה עצמו גורם שיכלו מעותיו, אלא יבטח בד' שע"י שיעשה רצונו לא יארע לו כל רע, ואדרבה יתווסף לו ברכה בנכסיו, וגם אם בפועל הוצרך לשלם יותר ודאי ישלם לו הקב"ה את זה, ומלבד זה הרווח של חיי הנצח שזוכה ע"י המצוה שוה הרבה יותר מהפסד זה. גם יכול למסור ממונו לאדם נאמן שהוא ינהל את הגמ"ח. (פרק ח').
יש המתרפים ממצוה זו מחמת 'העלם ידיעה' של גודל חיובה וגודל שכרה, והנה במצות סוכה ולולב אנו רואים כמה אדם מוכן לטרוח, ושמח בטירחה ובמצוה, (ובאמת ראוי לאדם לשמוח על שזוכה לשרת את הקב"ה), ואילו במצות הלוואה מחמת איזה טירחה קטנה הוא נמנע מהמצוה, או שעושה אותה בקושי ובצער. ויתבונן שהלוה מקבל קצת כסף, ואילו הוא מרויח מצות עשה דאורייתא שאין קץ למתן שכרה, ועל כן ראוי לקבל את הלוה בשמחה ולרוץ אחרי המצוה. והעצה היא ללמוד על גודל חיוב המצוה וגודל עניינה ושכרה, ועל ידי זה יקיימה כראוי, ואם לא ילמד הרי 'שגגת תלמוד עולה זדון', ולא אמרינן 'מוטב שיהיו שוגגים' אלא לענין תוכחה לאחרים, ודווקא בדבר שאינו מפורש בתורה. ואף שיש אחרים שיכולים להלוות, מ"מ ממנו לא פקע החיוב, ועוד דיתכן שהם לא מוכנים להלוות. וגם אם הלווה לאחד שלא החזיר, לא פקעה ממנו מצוה זו, דאטו כל ישראל הוחזקו כ"לוה רשע ולא ישלם", וכ"ש אם השני נותן משכון, וגם ללוה שלא החזיר, אם היה אנוס וכעת הוא מביא משכון אינו נפטר ממצות הלואה. (פרק ט').
צרות עין- יש הנמנעים ממצות גמ"ח מחמת שהם צרי עין מלהנות אחרים מממונם, והיא מידה גרועה עד מאד, ופעמים שגורמת לשפיכות דמים, ואמרו חז"ל שכל הנהנה מצר עין עובר בלאו. ובדרך כלל מי שהוא צר עין הוא עוזב את מידת הרחמים לגמרי, וכל עסקו הוא להרבות את ממונו, ופעמים מרוב תשוקתו לממון לא יזהר מאיסור ריבית, ומארה תבוא בנכסיו, ומידת הכילות היא מחיצה בין האדם לבין הברכה, ומסיר מעל עצמו רחמי שמים, ובאים עליו נגעים ועל ידי זה צריך לשבור את ביתו (שכיון שאין לו רחמים כלל, גם על נכסיו שורה מידת הדין הגמור), וא"כ בימינו שאין נגעים, נכסיו יורדים לטמיון באופן אחר, והכילי בוטח על ממונו ולא על הקב"ה, ומה שאינו מרחם על עני זהו עוון פלילי (ועל מניעת החמלה אמר דוד לנתן הנביא שהוא בן מות), ופעמים הכילי גורר אחריו אחרים שלא יעשו טובה. ויש כילי שנמנע גם מלהנות את עצמו מנכסיו (ועל איש כזה שורה כח מסיטרא אחרא). ועל כן על האדם להתרחק מאד ממידה זו, וירגיל עצמו להיות טוב ומטיב, ויתבונן תמיד שהקב"ה נתן לו את המעות גם כדי שיעשה עמהם צדקה וחסד, ואז יהיה לו טוב בזה ובבא. (פ"י).
