מקרא אני דורש – להקל ולא להחמיר
הכתוב מספר "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי", ולכאורה לשון "אמחה" מובנו כפשוטו: מחיקה וכליון – מדוע רש"י מוציא את תיבת "אמחה" ממשמעותה הרגילה, ומעמיס בה תוכן חדש: הבאת מים על עפר?
"וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (ו, ז)
ויאמר ה' אמחה את האדם – הוא עפר, ואביא עליו מים ואמחה אותו, לכך נאמר לשון מיחוי:
חידוש גדול יש בדברי רש"י, שהרי בדרך כלל מתפרשת תיבת "אמחה" במשמעות של מחיקה, כליון והשמדה, וכמו "מחה אמחה את זכר עמלק" (בשלח יז, יד. וכן תמחה את זכר עמלק (ס"פ תצא));
ומדוע באמת לא פירש רש"י תיבת "אמחה" במשמעותה הפשוטה, והוצרך להעמיס בתיבה זו משמעות חדשה – הבאת מים על עפר?!
[בכמה מפרשים פירשו שהדיוק הוא מזה שלא נאמר "אכלה" (ראה באר בשדה כאן. ועוד). ובמדרש תנחומא (באבער, פ' נח ד): "אכרות, אשמיד, אהרוג, אאביד אין כתיב כאן". אבל בדרך הפשט אין זו קושיא, שהרי כן הוא הלשון הרגיל. וכמו שמצינו בעמלק שנאמר בו "מחה אמחה", ובוודאי פירושו כליון ומחיקה (ואין זה שייך להבאת מים), ועד כדי כך שרש"י שם אינו רואה צורך לפרש תיבה זו כי מובנת היא מאלי'].
ב. ויובן בהקדים חידוש נוסף של רש"י בפסוק דידן – בפירוש סיומו, "נחמתי כי עשיתים":
לכאורה, הפירוש הפשוט של התיבות הללו הוא – "התחרטתי על כך שעשיתים", והיינו, שהיתה אצל הקב"ה חרטה כביכול על כך שהוא עשה את האדם ובעלי החיים (וכמו "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך" (שמואל-א טו, יא)). וכן פירש בתרגום אונקלוס, ועוד.
אולם רש"י לומד באופן מחודש, וזה לשונו:
"כי נחמתי כי עשיתים – חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים".
וכבר דייקו המפרשים (נחלת יעקב. באר בשדה. ועוד) – למה לא פירש רש"י את תיבת "נחמתי" במשמעות של חרטה?
ולהוסיף, שלפי המפרשים "נחמתי" במשמעות של חרטה מובן היטב הלשון "נחמתי כי עשיתים" – התחרטתי אשר עשיתים; ואילו לפי רש"י ש"נחמתי" פירושו "חשבתי מה לעשות להם", הרי הסיום "כי עשיתים" אינו מספיק ברור לכאורה, והי' יותר מתאים באם הי' מסיים "כי רבה רעתם" וכיוצא בזה (וראה חזקוני על אתר).
ג. ויש לבאר:
בדרך הפשט (וראה אור החיים עה"פ), אין לפרש שהיתה חרטה על כללות בריאת האדם ובעלי החיים, שכן אז היתה הבריאה כולה צריכה להתבטל ולהיאבד – והרי המציאות היא שנח ואשר אתו בתיבה ניצלו ונשארו בחיים!
ואמנם, בפסוק הקודם (ו, ו) נאמר "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו", ורש"י מפרש שהיתה בזה חרטה כביכול על כללות הבריאה:
"נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין . . וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות . . לשון מחשבה אחרת . . נתאבל על אבדן מעשה ידיו".
אבל שם הי' זה רק בבחינת "מחשבה", וכדיוק הלשון "ויתעצב אל לבו" – והיינו, שעלתה כביכול מחשבה של חרטה על כללות הבריאה, אבל לא בא הדבר לידי "גזירה" בדיבור ובפועל ממש; ואילו בפסוק דידן מדבר על ה"גזירה" כמו שבאה לידי דיבור [ראה גם גור ארי' על רש"י כאן: "חדא למחשבה – וחד לגזירה. כי 'ויאמר ה' אמחה את האדם' הוא הגזירה אשר גזר עליהם, 'וינחם ה'' לא הוי רק מחשבה אבל גזירה לא הוי"] – "ויאמר ה' אמחה את האדם וגו'", ובזה אי אפשר לפרש שהיתה חרטה ממש על הבריאה, כי אם היתה "גזירה" של חרטה על עצם הבריאה – לא הי' צריך אף אחד להישאר בקיומו!
וזהו גם הביאור בפירוש רש"י בתחילת הפסוק, שלא רצה לפרש תיבת "אמחה" במשמעותה הרגילה של כליון ומחיקה – כי אם אכן היתה "גזירה" בדיבור על כליון של האדם ובעלי החיים, איך נשאר נח ואשר אתו בתיבה? ואיך רואים אנו לנגד עינינו אנשים ובעלי-חיים?
ולכן הוכרח רש"י לחדש, ש"אמחה" (אין פירושו כליון מוחלט, אלא) מתייחס לפעולה מיוחדת של הבאת מים – "אביא עליו מים ואמחה אותו", ובזה מתורץ כיצד ניצלו נח ואשר אתו בתיבה, שהי' זה משום שהתיבה הגינה עליהם מפני המים; וכן מיושב כיצד ניצלו הדגים שבים, כי המים לא מזיקים להם (ראה רש"י נח ז, כב: "מכל אשר בחרבה – ולא דגים שבים").
ד. והנה לפי דרכנו עולה, שהדיבור "אמחה את האדם" יש בו ענין של "קולא":
לפני כן היתה "מחשבה" של חרטה על כללות הבריאה, שעל זה נאמר בפסוק הקודם "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו";
ועתה, בפסוק דידן, באה ה"גזירה" בדיבור, באופן קל יותר – שלא יהי' כליון מוחלט של היצורים, אלא רק שיביא עליהם מים באופן שיהיו כאלו שינצלו וישארו בקיומם.
ומה באמת הטעם ל"קולא" זו? – על כך בא הטעם בסיום הדיבור, "כי נחמתי כי עשיתים": אמנם היתה מחשבה לפניי לכלות את כל הבריאה, אבל בסופו של דבר "חשבתי מה לעשות להם", כיצד להקל את העונש ולהשאיר חלק מהעולם, "כי עשיתים", שהרי הם מעשה ידיי, ולכן יש למצוא דרך איך להשאיר מהם ולא לאבדם כליל.
ולפי זה יומתק עוד, שבאמת גם "נחמתי" שבפסוק דידן יש בו משמעות של חרטה, וכמשמעות הרגילה של תיבה זו (וכדברי רש"י בפסוק הקודם, "כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות . . כולם לשון מחשבה אחרת הם") – אבל לא של חרטה על הבריאה (כפירוש התרגום ועוד), אלא חרטה ביחס למחשבה הראשונה שהיתה לאבד את הבריאה כולה ללא יוצא מן הכלל, ועתה – כשבא לידי דיבור ואמירה – "התחרט" כביכול ממחשבה זו וגזר רק להביא מים באופן שיהיה דרך הצלה. ודו"ק.
