מצות ביקור חולים

מצות ביקור חולים

מצות ביקור חולים היא בכלל גמילות חסדים, שהאדם אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, וכל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנום, ויש לו שכר גם בעולם הזה שיהיה נשמר מיצר הרע ומן היסורים, והכל מתכבדים בו, ואמרו חז"ל דהא דכתיב "אחרי ד' אלוקיכם תלכו" היינו ללכת אחר מידותיו, להלביש ערומים ולבקר חולים לנחם אבלים ולקבור מתים, ומאד הזהירו חז"ל על מצוה זו.

מדיני המצוה-

מצות ביקור חולים היא אפי' בבן גילו (-והיינו שנולד במזלו) שנוטל אחד משישים מחליו, ואין למצוה זו שיעור אפי' גדול אצל קטן ואפי' כמה פעמים ביום, ובלבד שלא יטריח עליו, והקרובים והחברים נכנסים מיד כשחלה, והרחוקים אחר ג' ימים, ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד, ואם החולה שוכב על הארץ לא ישב ע"ג ספסל גבוה ממנו ואם הוא על המיטה מותר, ואין מבקרין לא לחולי מעים משום כיסופא, ולא לחולי עין וראש שהדיבור קשה להם, וכן לשאר חולה שהדיבור קשה לו, ובאופנים אלו נכנסים לבית החיצון ומבררים אם צריך סיוע, ושומעים צערו ומבקשים עליו רחמים, וכן על כל חולה צריך לבקש רחמים שזהו חלק מהמצוה, ולכן אין לבקר בג' שעות ראשונות ביום שחליו מיקל ולא יחוש לבקש רחמים, ולא בג' שעות אחרונות שחליו מכביד ויתייאש מלבקש רחמים, ונראה שהם שעות זמניות, ואם אינו יכול לבקר בזמן אחר יכול לבקר בשעות אלו, ואם מבקש רחמים בפני החולה יכול לבקש בכל לשון שירצה כיון שהשכינה שם, אבל שלא בפניו יתפלל בלשון הקודש, ויכלול את החולה עם שאר חולי ישראל שמתוך כך תפילתו נשמעת יותר, ובשבת יאמר שבת היא מלזעוק וכו'.

ביקור חולה עני-

אם החולה הוא עני הביקור חשוב יותר, כי יותר מצוי שהענין נוגע לפיקוח נפש ממש, שאין לו די ממון למזונות או לרופא או לתרופות, וגם מחמת הצער שמחמת חסרון המבקרים נפשו נחלשת ומחלתו מתחזקת, והמעלים עין מזה עובר על "לא תעמוד על דם רעך", וכאילו הוא שופך דמים (מפני שאינו מועיל לחולה ברפואה או בדבר הנצרך לו), והמבקרו כמה גדול שכרו, ומקיים מלבד ביקור חולים גם מצות צדקה והצלת נפשות, והמפייסו לעני זוכה לי"א ברכות, וכבר ייסדו בכמה מקומות חברת 'ביקור חולים', וטוב לעשות כך בכל העיירות. ויש מקומות שייסדו חברת 'לינת הצדק' והיינו שמביאים אנשים ללון אצל החולה לפקח על ענייניו, ויש בזה תועלת גדולה גם לחולה וגם למשפחתו, ואשרי חלקם.

דאגת המבקר שהחולה יחזור בתשובה-

איתא בשו"ע שהמבקרים אומרים לחולה שיתן דעתו על ענייניו, אם הלוה או הפקיד אצל אחרים או אחרים אצלו, ויעשו כך לאחר ג' ימים אא"כ תקף עליו החולי מאד, וטוב שיעשו כך לכל חולה כדי שלא ידאג, ויאמרו לו להתוודות כי המתוודה מוחלין לו עוונותיו, ויש לו חלק לעולם הבא, אך גם במקומות שאין נוהגים לעשות כך לכל חולה, אם משערים שימות ע"י מחלתו, מסבבים עמו שיתוודה בצורה שלא ידאג, ואם אינו יכול להתוודות בפיו יתודה בליבו, ואם אינו יודע להתוודות יאמר יה"ר שתהא מיתתי כפרה על כל עוונותי, (ולא יעשו זאת בפני עם הארץ או נשים וקטנים, שמא יבכו וישברו את לב החולה), ויאמרו לו שיבקש מחילה מכל מי שחטא כנגדו בממון או בדברים, כדי שלא יצטרך לחזור לעולם בגלגול, ובזוהר איתא שיאמר לו שבזכות שישוב בתשובה יחיה, ואם ימות יהיה נקי מחטאיו ויזכה לעולם הבא ולגן עדן, והגורם לחולה לשוב בתשובה שכרו גדול. ואם החולה הוא עשיר שלא עשה צדקה וחסד כראוי, יעוררוהו לתקן דבר זה, או לקבל על עצמו בל"נ לתקן כשיקום מחליו, שהצדקה מצילה ממות ומגיהנום. (פרק ג').

זהירות האדם בתורה תשובה ומעשים טובים בחייו, ושלא יסמוך על אחרים-

האדם צריך לרדוף בחייו אחר לימוד התורה שהיא הגדולה מכל המצוות, ויזהר שלא יחסר לו אפי' יום אחד מלימוד התורה (וילמד במקום שליבו חפץ), ואיתא בשו"ע שכל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר וכו', ויקבע זמן ללימודו ביום ובלילה. וכן צריך האדם לרדוף אחר התשובה שגם זה חביב ונחמד מאד לפני הקב"ה, וכן צריך לחפש ולרדוף אחר מעשים טובים, והתורה מביאה לידי תשובה ומעשים טובים, וגם מי שאינו יכול ליישב דעתו לתורה או לתשובה, מ"מ יחפש אחר מעשים טובים. ואל יסמוך האדם שבניו יעשו לעילוי נשמתו אלא יעשה בעצמו, כי גם בניו יהיו טרודים ויסמכו על בניהם אחריהם וכו', והלל אף שבניו בודאי היו קדושי עליון אמר "אם אין אני לי מי לי", וכ"ש בזמננו שהדורות הולכין ומתדלדלין. וגם לא יחשוב האדם שסמוך לפטירתו יצוה לבניו לעשות לעילוי נשמתו, כי שמא ימות בפתאומיות, וגם אם יצוה מי אמר שיקיימו צוואתו, כי חמדת הממון מעבירה את האדם מדעת קונו ודעת אביו, והבן חושב שאביו כבר לא זקוק לו (ובאמת הוא זקוק לו ביותר), ולכן ישתמש בממונו בחייו לצורך תורה או חסד, וימנה אנשים נאמנים לטפל בענין, ואם לא עשה כך עד שהוא חולה יצווה עכ"פ בפני עדים. וממונו של האדם לא הולך עמו לאחר מותו, ואף קרוביו לא מלוים אותו אלא עד הקבר, ורק תורה תשובה ומעשים טובים וצדקה וחסד שעשה האדם עם ממונו בחייו מלווים את האדם למעלה ויכולים להציל אותו מן הדין. (פרק ד').