מצות הלואה

מצות הלואה והשאלה לעני ולעשיר- מצות עשה מן התורה להלוות לעניי ישראל, ומצוה זו גדולה מן הצדקה משום שהעני אינו בוש בדבר, ובמה שתומכו ומחזיקו מקיים "והחזקת בו", ומצוה להלוות גם לעשיר אם אין מצוי לו מעות, ואמנם עני קודם לעשיר. ובאמת יש מצוה גם על השאלת כלים וכל ענין שאדם יכול להיטיב לחבירו, אלא שהלואת מעות היא מצוה גדולה יותר שעליה יש מצוה מיוחדת, והנמנע מלהנות אחרים מנכסיו ואומר שאין לו עונשו שבאים נגעים על ביתו ומוכרח להוציא כליו כדי שיתברר שקרו לעין כל. ויש חיוב גדול מצד הדין להשאיל דברים לעני שמא אין לו מעות לקנות דבר זה.

שיעור מצות הלואה מסתבר שאין שיעורו רק חומש כצדקה, שהרי אינו נותן ממונו לגמרי, ומאידך אין מסתבר שחייב לתת לזה כל ממונו, שהרי יתכן שיזדמן לו איזה עסק רווחי, אלא השיעור בזה תלוי כל אחד כפי השגת ידו וכוחו, וכפי השיעור הנצרך לעני אם ידו משגת, וגם שיעור זמן ההלואה תלוי ביכולת המלוה, והמצוה היא אפי' מאה פעמים, וידע כי בכל פעם מקיים מצוה דאורייתא, והקב"ה יברכו.

בטחון ההלוואה- מצות הלואה היא בין ע"י משכון, ובין בלי משכון אם הוא בטוח בעיניו, אך עכ"פ ילוהו בעדים או בשטר חוב או בכתב ידו, פן ישכח ויכפור בהלוואה. אך אם יודע שאדם זה לא יחזיר לו, מוטב שלא ילוהו (בלי משכון) ממה שילוהו ויבוא לידי לא יגוש, (והלוה העושה כך נקרא רשע). אין חיוב להלוות למי שפורע מעט מעט, ומ"מ מצד גדר האהבה והאחוה נכון להלוות גם באופן זה.

אם הבטיח להלוות יזהר מלחזור בו ככל קבלה לדבר מצוה, ואף לעשיר ולזמן מרובה שאין על זה דין נדר, מ"מ אם סמך עליו נכון ליזהר מלחזור בו, כדי שלא יהיה בכלל מחוסרי אמנה. וכן אם הפריש או נדר לעשות גמ"ח מסכום מסוים אסור לחזור בו. אם אין לו מעות אינו מחויב ללוות כדי להלוות, אף למי שהוא סומך עליו או ע"י משכון, אך יש בזה מידת החסד לעשות כן, ואם הלוה והגיע זמן פרעון י"א שבכלל החיוב ליטול מעותיו ולהלוותם למבקש, וכ"ש אם הפקיד מעות אצל אחר שצריך ליטלם ממנו כדי להלוות, ואם מתעצל צריך מדינא ללוות מאחר כדי להלוות לו, וכ"ש שמחויב לעשות כן אם יש לו מעות ונמנע מהלוות מפני קטטת ביתו. ואם יש אצלו מעות של אחרים בפקדון, אף שבזמננו מותר להשתמש בהם לעצמו אם לא היו צרורים וחתומים, אין רשות להלוות מעות אלו, אא"כ מקבל על עצמו לפרוע למפקיד מיד כשיבקש ממנו. עדיף להלוות לכמה אנשים סכום מועט מלהלוות סכום גדול לאדם אחד, שבכל הלואה מקיים מצוה, ואמרו חז"ל הכל לפי רוב המעשה, אמנם אם בזה שילוה לאחד ימנעהו מלהתמוטט לגמרי, אפשר שהוא קודם. (פרק א').

מי חייב להלוות

כל ישראל חייבים במצוה זו, בין איש ובין אשה, ואשה שיש לה בעל אסורה להלוות ממונו שלא מדעתו אפי' אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אא"כ הוא דבר מועט שאין דרך להקפיד, או שיודעת שבעלה לא יקפיד, וכלי בית מותרת להשאיל שלא מדעתו. ובעל שאשתו מקפידה שלא ילוה אינו מחויב לשמוע לה אמנם עדיף שילוה בהצנע, והאשה שמוחה בבעלה מלעשות מצוות עבירה היא בידה ועתידה ליתן את הדין, ואם מסייעת לו זכות הוא בידה. ומי שפרנסתו מהלואות (לנכרי או בהתר עיסקה) גם הוא מחויב להלוות לעני בחינם כפי השגת ידו. ומי שהוא עוסק בתורה ובאו ללוות ממנו, וא"א למצוה זו להעשות ע"י אחרים (בין שאחרים אינם יכולים ובין אם אינם רוצים), צריך לבטל מלימודו בשביל מצוה זו. והקפת החנות אין בזה חיוב, מפני שעל ידי זה לא יהיה לו מעות לקנות סחורה, וגם כי הקפה אינה בכלל הלואה, ומ"מ אם עני מבקש לקנות בהקפה הרי זה בכלל "והחזקת בו". (פרק ב').

למי צריך לגמול חסד

חיוב חסד הוא לכל אדם, איש או אשה, עשיר או עני, גדול או קטן (לגופו או ע"י אפוטרופוס), והפוקר באחת מהמצוות אם הוא מאמין בי"ג עיקרים מצוה לרחם עליו ולגמול עמו חסד בעת דחקו, אא"כ יודע שהוא צריך את המעות לדבר איסור, ומחלל שבת בפרהסיא ומוסר, ודבר זה מבורר אצלו או שהוא מוחזק בזה אצל כולם, אין לגמול עמו חסד, אא"כ עשה תשובה. (פרק ג').

חיוב חסד לשונא

חיוב חסד הוא אפי' לשונא, ואפי' מאה פעמים, וזה אפי' אם שונאו כדין (שראה שהוא עובר עבירה כעריות שידוע איסורם בכל ישראל), ואם שונאו שלא כדין עובר גם על לא תקום ולא תטור, אמנם מי שמצוה לשונאו מצוה יותר לסייע לאדם הגון, אם נזדמנו לו שניהם יחד. (פרק ד').

נקימה ונטירה

שייך אפי' בהשאלת דברים קטנים כמו מגל וקרדום, וכ"ש בדברים גדולים, ולאו דווקא בהשאלת כלים אלא גם בשאר ממון, ועובר על לא תקום גם אם אינו אומר לו שזה הטעם שנמנע מלהיטיב לו, אך יודע בליבו שזה הטעם, וכן בנטירה האיסור הוא על הלב, שצריך שימחה הדבר מליבו. (שם).